בפריז, ג'וני האלידיי אף פעם לא רחוק באמת. מספיק להרים את העיניים אל לוחית זיכרון או לעלות בדלת אולם הופעות כדי לראות חתיכת מחייו חוזרת אל פני השטח. לפני האצטדיונים המלאים, לפני המוטוֹרים, הגיטרות וההופעות המופרזות, היה נער בשם ז'אן-פיליפה סמט. סיפורו הפריזאי מתחיל ברחוב צנוע בשכונה התשיעית שלו והמשך במקדשי הרוק, באולפני ההקלטה הגדולים ובאולמות המרשימים ביותר של הבירה. מסלול הליכה אידיאלי למעקב צעד-אחר-צעד אחרי לידתו של אייקדול.
לפני ג'וני, היה לכן ז'אן-פיליפ. לזמר העתידי חלק מילדותו עבר ב13, rue de la Tour-des-Dames, ברובע הרובע ה-9 בפריז, אצל דודתה הלן מאר וכותבי הדודות Desta ו־Menen. בתוך עולם המלא באמנים, רקדנים והצגות, מגיל צעיר מגלה הנער את תאוותו לבמה. הוא גם מוטבע בהשראת לי הוליידיי, בן זוגה של דודתו Desta, אמן אמריקאי שמזין את דמיונו. שם הבמה שלו יושפע כמובן מהשם המשפחתי ההוא, שלבסוף יתווספו לו שתי אותיות “y” נוספות עקב טעות הכתיב. היום, לוח זיכרון מהווה עדות לקיום הזמר ברחוב האלגנטי והשקט הזה.
ה-Golf-Drouot: כשפריז מגלה את הרוקנ’רול
המשך אל רחוב דרואוט, רק כמה דקות הליכה. שם שכן היה ה-Golf-Drouot, המיתולוגי, שנחשב למקדש הרוק הצרפתי. בתחילה המקום היה גולף מיני שהוקם מעל בית קפה. אך בסוף שנות החמישים, מגרשי הגולף נחלשים בהדרגה והופכים לצד תקליטים אמריקאים, גיטרות חשמליות וצעירים שחולמים להידמות לא Elvis Presley.
ג'וני מלווה דור שלם של אמנים לעתיד. אדי מיטשל, דיק ריברס ושורה של להקות צעירות עוברים גם הם דרך האולם שהפך לאגדה. כאן מגיעים לשמוע שירים שעדיין נדירים בצרפת, להשתתף בתחרויות ולרקוד רוק. הגולף-דרואוט איננו עוד כיום, אך לוח זיכרון מסמן את מיקומו הקודם, ברחוב דרואוט 2.
מרחק כמה רחובות משם, המסע ממשיך באולימפיה. עבור ג'וני האליידיי, המקום הזה הוא הרבה יותר מעוד תחנה: הוא ליווה כמעט את כל הקריירה שלו. הוא מופיע שם כבר בתחילת שנות השישים וחוזר לשם שוב ושוב. האולימפיה הופכת לאחד המקומות שבהם תופעת ג'וני מגיעה לכבודה המלא.
החלל נשאר אינטימי יחסית לעומת האצטדיונים שיעfillable בהמשך. אולימפיה מהווה נקודת פ turning. הנער ממied רחוב לה טור-דה-דאם איננו עוד רק האליל של הצעירים. הוא מתחזק באופן קבוע בין הדמויות הגדולות של הזמר הצרפתי.
נתנתק מהזרקורים כדי להצטרף לרובע העשרים ולstudio Davout, מקום מכונן נוסף בעולם המוזיקה הפריסאית. במשך עשרות שנים אירח הסטודיו אינספור אומנים צרפתים ובינלאומיים. אולם הגדול שלו והאקוסטיקה המרשימה מאפשרים הקלטה של תזמורות וגם של אלבומי פופ, מוזיקה קלילה ורוק.
Johnny Hallyday גם הוא פעל שם לאורך הקריירה שלו. נהוג לומר כי הייתה לו אנרגיה כמעט אינסטינקטיבית כאשר הקלט. סטודיו Davout סגר את שעריו באפריל 2017, כמה חודשים לפני היעלמותו של כוכב הרוק המפורסם.
כשהוא מגיע לברסי, ג'וני משנה קו פעולה. הPalais omnisports הופך לאחד מהאולמות הרגישים שלו ולרקע של אינספור מופעים. כאן אין מקום להסתפק במיקרופון שנמצא במרכז הבמה. ג'וני אוהב כניסות דרמטיות, אופנועים, גשרים, להבות, מסכי ענק ותפאורה שמסוגלת להפוך אולמות הופעה לסצנת קולנוע של ממש. במהלך הסיורים ההופעות שלו הופכות ליותר ויותר שאפתניות. הט technicians נאלצים לעיתים לבצע נפלאות של ממש כדי להוציא אל הפועל את הרעיונות שלו.
פארק דה פראנס: הכניסה החגיגית לעידן האצטדיונים
בשנת 1993 חוגג ג'וני האלידיי את יום הולדתו החמישים ב־פארק דה פרינס. לרגל המעמד הוא לא עושה את זה בחצי־לב. כניסתו לזירה תופסת את הזיכרון כמעט מיד: הזמר חוצה את הקהל כדי להגיע לבמה. ההופעה הופכת במהרה לאחד מהאירועים שמותירים את חותמם הארוך ביותר על הקריירה שלו. ההצגה עצומה, אך היא גם יונקת רעיון פשוט: ג'וני חוגג את יומו הולדתו surrounded by his public.
אחרי פארק דה פרנס, ג'וני שואף לעוד יותר. בשנת 1998 הוא משקיע בStade de France, שנפתח כמה חודשים קודם לכן. הקונצרטים, עם זאת, צריכים להתמודד עם מזג אוויר קפריזי במיוחד. חלק מהתאריכים נדחו עקב גשם כבד, אך ג'וני בסופו של דבר עולה על הבמה ומציע מופע אדיר.
הגעתו בהליקופטר נחשבת לאחת מהתמונות החזקות ביותר בהופעות הללו. כשהוא תלוי מעל הבמה, הוא מופיע באוויר לפני שהוא מצטרף לקהל שלו. ג’וני יחזור מאוחר יותר לסטאד דה פראנס, בעיקר ב-2009, במהלך הסיבוב שהוכרז כפרידה מהבמה. הבטחה שהוא בסופו של דבר מתקשה לעמוד בה: כשאוהבים כל כך את ההופעות, לא פשוט לסגור את המיקרופון לנצח.
ב-9 בדצמבר 2017, פריז נראית אחרת. כמה ימים אחרי מותו של ג'וני האליידיי, קהל עצום מתקבץ כדי להעניק לו הלוויה אחרונה. מסע ההלוויה יורד על שדרות שאנז-אליזה, בליווי מאות אופנוענים. לאורך כל המסלול הציבור והמעריצים מוחאים כפיים, שרים ומניפים דיוקנים. חלקם הגיעו ממקומות רחוקים כדי להפרד מאיש whose שיריו ליוו את נעוריהם, את אהבותיהם או את דרך נסיעותיהם ברכב.
הטקס נמשך בכנסיית לה מדלאדין, בנוכחות משפחתו, חבריו, רבים מהאישים ונציגי המדינה. באותו יום הבירה אינה רק נותנת כבוד לזמר אחד; היא מברכת אמן שחרט את שמו בזיכרון הקולקטיבי.
מאז 2021, מרחב הכניסה של פאריס-ברסי נושא את השם האספלנדה ג'וני-אליידיי. הבחירה במקום נראית מובנת: לברסי היה חלק מרכזי בקריירה של הזמר. האספלנדה גם כוללת יצירה של ברטרנד לבלי שכותרתה « משהו כזה… », שמזכירה את השיר המפורסם משהו מטנסי.
בניגוד למה שמחשיבים מספר מבקרים, זו איננה פסלה שמייצגת את ג'וני. היצירה מורכבת מ-צוואר גיטרה ענק שמונח מעל הארלי-דייווידסון ששימשה את הזמר. בעת הצבתה לעין הציבור עוררה היצירה תגובות מעורבות. חלק מהמעריצים העדיפו ייצוג מסורתי יותר של האידול שלהם. אחרים העריכו את הבחירה הסמלית שמאחדת שניים מהאלמנטים שאינם נפרדים מהתדמית שלו: הרוק והאופנוע.
היום מגיעים כאן לא מעט מעריצים לכבד את המקום, להשאיר פרחים או לצלם תמונה. כך עשוי המסלול להסתיים כאן, מול הגיטרה המוזרה שמושטת אל השמיים.
מהרחוב השקט Rue de la Tour-des-Dames אל הבמות הענקיות של אצטדיון סטאד דה לה־פרנס, פריס מספרת את כל התפתחותו של ג'וני הליידיי. זו של ילד שեղוףו אומנים, שהפך לכוכב רוק, ואז לדמות ציבורית שחוגגים אותה הרבה מעבר למוזיקה. מסע חלומי מלא בזכרונות, כשברקע עוד כמה אקורדים של גיטרה.
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
