ישנם קונצרטים שמספקים תחושת רגע מיוחד שנדמה כאילו יצא מהשגרה. שבת 16 במאי 2026, ב-זénith של פראיז-לה וילּיט, ראנוד סיים את שלוש ההופעות החגיגיות שלו בפריז, לאחר שתי הופעות מוקדמות ב-14 וב-15 במאי עם אורחים שונים. הכתבה מסכמת אפוא רק את הלילה האחרון, זה שאנחנו witnessed.
חמישים שנה לאחר הבכורה שלו, ועוד ארבעים ושניים שנה מאז שהיה האמן הראשון שעלה על הבמה בזניט במהלך פתיחתה בינואר 1984, Renaud חזר לאולם הזה עם להקתו, שיריו והרבה אורחים. מן הצליל הראשון הקהל הגדול קם על רגליו ומזמר, כפי שזה בדרך-כלל עם הרפרטואר שלו, כאשר הפזמונים מוכרים לידי דורות רבים בעל-פה.
ביום שבת ה-16 במאי, על הבמה בז'ניט, עלו בין היתר Hugues Aufray, Francis Cabrel, Alain Souchon, Ours, Pierre Souchon, Bénabar, Vianney, Pascal Obispo, Axelle Red, Renan Luce, Élodie Frégé, Gauvain Sers, Noé Preszow, Anne Sila, Benoît Dorémus, Mentissa, Emily Loizeau, Leïla Huissoud וYoussef Swatt’s. האורחים השתנו לפי התאריכים: הרשימה הזו מתייחסת فقط לערב ה-16 במאי.
במרכז נמצא רנוא. בסביבת רחוב פריסאי שממלא אותה בר, בצד הגן, בשם “הבר האהוב עלי”, הלא יודע שפת המקום, זמר האורח מקבל את פני הקהל עטוף בצוותו הקבוע, ובו הגיטריסטים ההיסטוריים יאן-פייר בקולו ומיכה אונאיון. התפאורה משחקת גם עם הווידאו: בין כמה שירים נמצאים בארכיונים של ריאיונות ורצפים טלוויזיה שמזכירים תקופות שונות בקריירה שלו, בעוד שפרויקציות על הקיר מאירות את האווירה בצורה שונה לפי כל שיר. מההתחלה, רנוא מזהיר את הקהל בחיוך: « הערב זו פגישה של אני… ושותפיי. ואני אשיר שישה שירים. » המשפט גורם לקהל לחייך, אך הוא מסביר די טוב את המהות של הערב: שיריו יעברו בין קול לקול.
הפתיחה נעשית על ידי Noé Preszow ו-Gauvain Sers, שמעלים את הזניט על רגליו במהרה עם גרסה אלקטרית של איפה שמתי את האקדח שלי?. Noé Preszow אינו רק הופעה חד־פעמית: הוא חוזר לעיתים קרובות, שר רבות, משתתף בכמה רגעים קולקטיביים והופך לאחד מהאמנים הבולטים של הערב האחרון.
התרגשות גדולה ראשונה: פרנסיס קאברל מצטרף לראנו על La Pêche à la ligne. שני קולות, שתי גיטרות, כמעט nothing more. השיר מופיע בצורה מאוד פשוטה, שמותירה את כל המקום לטקסט ולמפגש בין שני האמנים. כמה דקות אחר כך, פסקאל אוביסו תופס את Miss Maggie בגרסה יותר חזקה, מונעת על ידי קול עוצמתי ואנרגיה גבוהה על הבמה.
ואז מגיע אלן סושון, entouré de ses fils אורס ו פייר סושון, כדי לשיר Ma gonzesse. שלושתם יושבים זה לצד זה, הם מבססים רגע משפחתי ולבבי מאוד, בזמן שהזניט נותן קולו בקולות רמים. באולם, המילים מסתובבות בכל מקום: זו אינה שמיעה מרוסנת, זו מקהלה עממית גדולה.
Vianney מגיע כלאחר מכן ל-Marche à l’ombre, קופצני, עצבני, מחובר מיד לקהל. הוא תופס את השיר באנרגיה רבה, והזניט נמשך אחריו ללא היסוס, פזמון אחרי פזמון.
מאוחר יותר, אלודי פרז'ה, נרגשת מאוד ברגע הפתיחה של Il pleut, נאלצת להפסיק לרגעים ספורים, הקול נבוך בפתאומיות. היא הולכת לשתות כוס מים, חוזרת אל הקהל עם חיוך ואומרת: «זו ההתרגשות». האולם מוחא לה כפיים מיד, כאילו נותן לה זמן להחזיר את הנשימה. התקרית הקטנה הזו על הבמה גם מעניקה לערב את הצבע החי שלו, רחוקה מהוקרה חלקה מדי.
רגע מכונן נוסף: Hugues Aufray. בגיל 96 הוא מגיע עם אנרגיה מרשימה. הוא תופס את הבמה, שר בהתרגשות, זז, חי את השיר: כוח טבע אמיתי. בביצוע Morts les enfants, הוא לא רק נוכחות סמלית; הוא מטיל עוד משהו מאוד פיזי. בסוף השיר, Renaud קם, חוצה את הבמה ומחבק אותו זמן רב. המעשה מדבר בעד עצמו: הוא מספר על ההערצה של Renaud כלפי אחד מאנשיו וחשיבותה של המסירה בערב הזה.
על Son bleu, בליווי פסנתר של אליין לנטי, רנואד עומד שוב לבדו על הבמה. קולו פגום, לפעמים כמעט ואין קול, אך הקהל נשאר לצדו, קשוב לכל משפט. באותו הערב, האולם איננו בא לחפש הופעה קולית מושלמת: הוא בא לזהות אמן, את דבריו, את השתיקותיו ואת מה שמספרים עדיין.
הדו-יו עם Axelle Red sur Manhattan-Kaboul מגיע בהמשך כאחד משיאי הערב המצופים. הנתמכת על ידי הגיטרה של Jean-Pierre Buccolo, השיר פועל מיד למלא את העוצמה המלנכולית שלו. Axelle Red מוסיפה את הרכות שלה, Renaud את השבריריות שלו, והשיר תופס שוב את מקומו בשלמותו בהופעה.
Pascal Obispo חוזר להופעות על הבמה עם C’est quand qu’on va où ?. הגרסה שלו מעניקה לשיר נופח רחב יותר, מבלי למחוק את הכעס שבתוך המלים. באולם, המילים עוד מהדהדות בעוצמה, כשהקהל משמיע אותן פה ושם.
Renaud ממשיך עם "Le Marchand de cailloux", בליווי הכנרית שלו וב-Noé Preszow. הניגוד עובד מצוין: הקול הפגוע של Renaud, הכינור שמדגיש את היגון שבשיר, ו-Noé Preszow שמעלה את השיר יחד איתו מבלי לנסות לדחוס אותו. היצירה הופכת לאחד מרגעי ההעברה האמיתיים של הערב.
Noé Preszow, נוכח לאורך כל הקונצרט, מציג גם את Docteur Renaud, Mister Renard, בזמן שGauvain Sers שָׁר Amoureux de Paname. Benoît Dorémus לוקח לעצמו את הצד שלו עם Pochtron !, בסגנון שמתאים בדיוק לעולמו של יוצר-מבצע.
ליילה וויסו משמיעה את אני חבורה של צעירים, לפני שהיא מצטרפת לגוואן סרס ויוסוף סוואטס בהסוצייתה – לא תקבלי אותי. הטייטל חוזר לשאת אנרגיה יותר חזקה, על גבם של שלושה קולות שונים מאוד.
Anne Sila מרטיטה עם Petite, ואז היא גם שרה את Manu. היא גם פוגשת שוב את ראנוד על Mistral gagnant, שניהם יושבים על ספסל, בגרסה מאד עדינה. הקטע, המצופהבודאי, נושא את כל הקהל בעוצמה המיוחדת של השירים שהקהל מכיר בעל פה.
Morgane de toi מאחדת את Vianney ו-Mentissa, בגרסה המבוצעת כאן מיידית על הבמה בזניט. לרגל האירוע חילק מועדון המעריצים בלוני לב לניפוח. באולם, כמה מהנוכחים נועצים אותם בגאווה ומניעים אותם לפי הקצב של המוזיקה, בעוד המילים מתרוצצות סביבנו: גם לשיר הזה הקהל שותף יותר מהאזנה.
Anne Sila, Mentissa ו-Fredo מפיחים חיים ב-Germaine, עוד רגע חסר זמן של שיתוף סביב שיר פופולרי מאד מתוך הרפרטואר של רנוא. הקולות מגיבים זה לזה, הקהל עוקב, והערב ממשיך לנווט בין הוקרה נאמנה לבין התאמות מחודשות שנראות שונות לחלוטין לפי כל אמן.
Renan Luce משלב את האלגנטיות הפולק שלו לDéserteur. Francis Cabrel חוזר לצד Youssef Swatt’s עבור Chanson pour Pierrot, במפגש בלתי צפוי בין שני דורות ושני אופי ביצוע שונים מאוד של הטקסט. Bénabar, הוא מצלצל בקלות את Laisse béton, אחד מהשירים המזוהים ביותר באופן מיידי עם תיקו של Renaud.
רןו חוזר עם En cloque. גם כאן הקול מהסס, והקהל עומד מאחוריו בכל מילה. יש באולם תשומת לב מיוחדת, כאילו כל אחד מלווה את השיר בזהירות, שלא להפריע. השיר, שכבר נשמע עדין בדיסק, מקבל כאן צורה יותר עדינה, כמעט מבוישת.
Emily Loizeau מביאה את אחד מהרגעים הקומיים ביותר של הערב עם It Is Not Because You Are, אותה היא מציגה בהומור ניכר ובבטחון עצמי. הכותרת, שכבר נחשבת לייחודית ברפרטואר של רינו, הופכת לנשימה קלילה באמצע הופעה שמלאה בדרך כלל ברגש.
ההמשך לוקח ממד פוליטי יותר עם Hexagone, בהובלה של רנו, ראנאן לוס, אמלי לואזו ונוֹא פרשוב. התמונות של טלוויזיות ישנות שמוקרנות על המסך הענק מלוותות את הלהיט ומזכירות את שורשו בשנות ה-70. גם כאן הקהל שואב את המילים ביחד, רגע שהופך מקומפקטי יותר מהדגמנטרטיבי.
כמה שירים לסיום, הבלדה הצפון-אירית מבוצעת לראשונה, על ידי חלק ניכר מהקהל ששואף לשיר יחד. הלהקה תבצע אותה שוב בהדרן, בסיום הופעה שנושאת אווירה מאוד קולקטיבית.
ב-HLM שלי מצרף את Pascal Obispo, Gauvain Sers, Benoît Dorémus וBénabar, לאחד מרגעי ההרמוניה הגדולים של סוף הערב. הקהל שר את הבתים ואת הפזמונים, כשהוא מונע באנרגיה של ההרכב המאוחד על הבמה.
לבסוף, Dès que le vent soufflera אוסף בתחילה את רנו, נואה פרשוב ולאחר מכן את כל האורחים שמצטרפים לבמה. הזניט מזמר את הפזמון, כשהאמנים והקהל נושאים אותו.
שלושים אומנים, או כמעט כך, רנו עומד במרכז הבמה, מעיל עור ובנדנה אדומה-לבנה, והקהל שוכר שירים בקול חזק יותר מהבמה. לאחר הצליל האחרון, האורות נדלקים שוב. אף אחד לא זז באמת. ממשיכים לשיר בתוך האולם, ואחר כך בחוץ, על הרחבה, כשמעלים לכיוון ויליטה.
תאריכים ולוחות זמנים
ב- 16 במאי 2026
מקום
זניט פריז - לה וילט
211 Avenue Jean Jaurès
75019 Paris 19
חישוב מסלול
נְגִישׁוּת
גִישָׁה
M° Porte de Pantin
