לאחר מותו של ז'אן-פו בלמונדו, הוא היה נציג אחרון של קולנוע הפראי והמשטרתי הצרפתי משנות ה-60 וה-70. אלן דלון הלך לעולמו ב־18 באוגוסט 2024, בגיל 88. "אלן פביאן, אנושקה, אנטוני, ו (כלבו) לובו, מביעים את כאב ליבם העמוק על הפרידה מאביהם. הוא נפטר בשלווה בביתו בדושי, בסביבת שלושת ילדיו ויקריו. (...) משפחתו מבקשת לכבד את פרטיותו בשעה קשה זו של אבל כבד", הודיעו ילדיו של השחקן בהודעה רשמית.
איתו, הולכת לאיטה דמות שלמה מהקולנוע הצרפתי, והשכול שגם כך כבד מתגבר. השחקן, שהיה אהוב על הקהל הצרפתי, נודע ביכולת שלו להיכנס למאות תפקידים, הן בצרפת והן באיטליה, שרבים מהם הפכו לקלאסיקות בלתי נשכחות: שמש זורחת, רוקו ואחיו, הסמרואי, הבריכה, כנופיית הסיציליאנים, בורזלינו, מרי קלי ועוד רבים אחרים.
אלן דלון נולד ב-8 בנובמבר 1935 בסקו. הפעם הראשונה בה הופיע כשחקן הייתה כבר בגיל 14, אך הוא הדגיש לא פעם את ההבדל המהותי בין שחקן למבצע תפקידים: «
הקריירה שלי לא קשורה למקצוע של שחקן. שחקן – זו קריאה. זה ההבדל המרכזי – ואין פה כל דבר שלילי – בין בלמונדו לדלון. אני שחקן, ז'אן-לוק הוא מבצע תפקידים. מבצע תפקידים משחק, לומד שנים על גבי שנים, בעוד שאני חי את התפקידים שלי. לא שיחקתי מעולם. שחקן הוא תאונה. אני תאונה. חיי הם תאונה. הקריירה שלי היא תאונה.»
הוא זוכה להצלחות הראשונות שלו בשנות ה-50 והופך לכוכב לאומי בזכות הפלאן סוליי, בבימויו של רנה קלמנט, ב-1960. אחר כך באים הצלחות רבות, הן בצרפת והן באיטליה, שבהן הוא הופך לּאהבתם של במאים מוכרים. לעיתים קרובות משווים אותו לז’אן-פול בלמונדו, יריבו הנצחי, שהתחיל את הקריירה שלו באותו הזמן וגם איתו הוא התחרה על התארים הגבוהים של התקופה, עד שפגש אותו במחזה בורסלינו.
הוא המשיך כך, משנה בין קולנוע לתיאטרון במשך שנים ארוכות לפני שהכריז על פרישתו באמירה, בשנת 2011, עם הטלנובלה בעל עודף. זה היה כבר זמן הכבוד וההערכה, עם הענקת פרס חביב בפסל הזהב, שהוענק בשנת 2019 ב פסטיבל קאן. זה לפחות מה שהיה צריך כדי לחגוג קריירה ייחודית בהיסטוריה של הקולנוע הצרפתי. בטח שלא תהיה עוד כזו כמו הזאת...
