לאחר ההצלחה המבקרת של Past Lives – Nos vies d’avant, הבמאית הקוריאנית-קנדית סלין סונג מציגה את Materialists, קומדיה רומנטית אמריקאית עם כוכבות כמו דקוטה ג'ונסון, פדרו פסקל ו-כריס אייבנס. הסרט יצא לבתי הקולנוע בצרפת ב-2 ביולי 2025, והיא תשודר ב-Canal+ ביום שלישי, ה-17 במרץ 2026 בשעה 21:09. היצירה משמרת את המסורת של רומנים ניו-יורקיים, אך גם מציעה מחשבה מודרנית על מערכות יחסים באף על פי מעמד חברתי והצלחה חומרית.
בסיפור זה, המתרחש במרכז מנהטן, לוסי מסון (דקוטה ג’ונסון) עובדת כמגשרת במוסד המתמחה בזוגות יוקרתיים. היא מארגנת באופן שיטתי את סיבובי האהבה של אחרים, אך נמנעת מלהיות בטוחה בעצמה כשמדובר בחייה הרומנטיים. המסלול שלה משתנה כשמסתבכת במצב בלתי צפוי של משולש אהבה, שחולק בין שני גברים שמזמן שום דבר לא מחבר ביניהם.
מצד אחד נמצא הארי קסטיליו (פדרו פסקל), מימון מבוסס וכריזמטי שמייצג הבטחה ליציבות והצלחה חברתית. מצד שני, ג'ון פינץ' (קריס אפנהס), חברו הישן, שחקן ומלצר עם הכנסות לא יציבות אך עם כנות בלתי מעורערת. בין נוחות חומרית לקשר עמוק, לוסי מוכרחה להתמודד עם דילמה אישית שמראה את המתח הפנימי של דור המתמודד עם המסחריות של הקשרים החברתיים.
הסרט הארוך השני של סלין שון, Materialists, ממשיך לעסוק בנושאים שכבר הופיעו בPast Lives, בעיקר כיצד העבר הרומנטי משפיע על ההחלטות בהווה. היוצרת לא מסתירה שהחוויות האישיות שלה השפיעו על היצירה: לפני שהפכה למחברת תסריטים ובמאית, עבדה בסוכנות שידוכים בניו יורק, שם הצליחה לראות מקרוב את הקריטריונים המופרזים והמעשיים של הלקוחות המגיעים לחפש שותף לחיים.
הסרט צולם ב-35 מ"מ בניו יורק ובסביבתה, בעיקר בהייפ פוס, בין אפריל ליוני 2024. הצילום של שיביר כריסטנר מדגיש עיר אלגנטית וכמעט דמיונית, בעוד שמוזיקת הפרשנות של דניאל פמברטון מלווה את האווירה המרהיבה הזו. במסגרת עלילה רומנטית מודרנית זו, סלין סונג בוחנת מחדש את הנושא הקלאסי של המשולש הרומנטי, ומתייחסת בראווה ליצירות גדולות כמו הדירה של בילי ויילדר או מתי הארי פוגש את סאלי של רוב ריינר.
הדעה שלנו על Materialists
בבימוי וכתיבה של סלין סונג, Materialists (2025) שואב השראה מקומדיות רומנטיות עכשוויות, אך עם גישה יותר בוגרת, ביקורתית ואלגנטית באופן פורמלי. בכיכובם של Dakota Johnson, Pedro Pascal ו-Chris Evans, הסרט בוחן את המכניקה של הרגש בעידן הקפיטליזם האפקטיבי, ומומחה בלהעיר באירוניה על הדרך שבה אהבה מתווכת בתוך ההון וההיררכיות של ניו יורק. הבטחה מושכת ומזמינה, שנשמעת היטב במימושה אך מואטה על ידי קרירות רגשית מסוימת.
עלילת הסרט עוקבת אחר לוסי מייסון (דקוטה ג’ונסון), בעלת תיאום היכרויות מבריקה ומרוחקת, אשר נראה שהיא מבינה יותר את האהבה של אחרים מאשר בחייה שלה. בלב היצירה: הארי קסטילו (פדרו פסקל), פיננסי מוקסם ומעודן, וג’ון פינס (כריס Evans), שותפו לשעבר, שחקן שמבולבל מבעד להופעות הרבות, ומבטא תמיד אמת פשוטה מול הפאר של יריבו. המשולש הרומנטי מתפתח בינה לבין שני הגיבורים בתוך סיפור ליניארי שבו תזכירים מפלחי זמן מייצגות סמלים של היפרדותם, כאשר האהבה מתמוטטת מול מציאות כלכלית מועדפת.
הדינמיקה של העלילה מתחלפת בין סצנות היכרויות עם דיאלוגי חדה לבין רגעי בדידות מסתכלים ומרוחקים יותר. הקצב איטי, כמעט תיאטראלי, ומכוון ליצירת רפלקציה עצמית – אינטראקציה שונה מהקצב המהיר והמרובע של קומדיות רומנטיות קלאסיות. הבחירה הפורמלית הזו מחזקת את הטענה שבמרכז הסרט, שצופה בעין חדה על ההפחתה של מערכות יחסים לערכים כספיים: הכנסות, סטטוס, מימדים, רכוש. אך לעיתים קרובות, סאטירה זו של “הקפיטליזם הרגשי” נחלשת עלולה לנטוש עמדה חדה ומרומזת שהופכת ליותר מדי שגרתית, ומחזירה לתוך המארג את הקונבנציות של הז’אנר.
קווי עלילה משניים שעסקו באישה שנפגעה מהתקיפה יכלו להוסיף לסרט קונטקסט פמיניסטי דחוף יותר, אך הטיפול בה נחשב לחד ומאולץ מדי, ועובר את גבול התפקיד הנרטיבי בלבד. חוסר החיבור הרגשי הזה ניכר גם במערכות היחסים המרכזיות של הגיבורים.
שביאר כירשנר באחראיות על הצילום מוסיף לאסתטיקה של הסיפור: ניו יורק מצולמת כמחזה של יוקרה, מואר באור זהוב, מלאת תלבושות מושקעות ומרחבים נקיים. המוסיקה של דניאל פמברטון מדגישה את ההדר הפיזי בתווים עדינים ודרמטיים, שמאמצים את המורכבות הפנימית של לוסי בלי להדביק אותה יותר מדי.
דקוטה ג’ונסון מושקעת בתפקיד מתוח, שליטה למרות הקירור, כמבנה הנפשי של דמותה: קרה, מרוחקת, כמעט קלינית באיך שהיא אוהבת. ההופעה שלה משכנעת, אך תורמת למעין מעיל של רגש מעורפל שמושך את כל הסרט. פדרו פסקל מפזר את קסמו הרגיל, אך דמותו נותרת יותר חזיוני מאשר ייחודית: קונספט של כוח וביטחון. כריס אוונס מוסיף אמת ישירה לתפקיד של ג’ון, אך מתקשה לייצר מתח רומנטי אמין עם שני השותפים האחרים. רק זואי ווינטרס, בתפקיד משני, מצליחה להכניס רגש חם וברור בסצנה קשה שמביאה רגע הומניטרי בלתי צפוי לסרט.
חוסר הכימיה בין חברי המשולש האנושי מפחית את היסודות הרגשיים של הסיפור. רוב הצופים נשארים במבט מרחק, עדים להמחשה חברתית יותר ממהות של שינוי רגשי. גם הזכרון החזותי המרכזי שמסוגל לסכם חמש שנים של מערכת יחסים באחת סצנות נחלש בחווייתו הדרמטית. הפרידה בין לוסי לג’ון, שנגרמה מעוני שנושאיה עברו, מוצגת בצורה יבשה כל כך שנעלמת הכוח הסימבולי שלה.
בסופו של דבר, Materialists ימשוך קהל שמבין באהובות חכמה ואסתטיות, שיכול לקרוא בין השורות ביקורת חברתית על האהבה, המגדר והמעמד. מי שמעריך סיפורים עכשוויים מעוררי מחשבה, עם דיאלוגים מעודנים ואווירה מוקפדת, ימצא את עצמו נאהב. לעומת זאת, חובבי הרגשות הלא מעובדים, המתח העז או סיפורי חום נעימים עשויים להישאר מרוצים פחות. הסרט משקיע מחשבה, מדבר יפה, אך לא תמיד מצליח להעביר את התחושה שמייצג.
חומרנים
סרט | 2025
ההקרנה בקולנוע: שני ביולי 2025
שידור בטלוויזיה: 17 במרץ 2026 בשעה 21:09 ב- Canal+
קומדיה רומנטית | משך: 1 שעה ו-57 דקות
מאת סלין שונג | עם דקוטה ג'ונסון, פדרו פסקל, כריס Evans
שם מקורי: Materialists
מדינה: ארה"ב
<כותרת0>חומריים
בְּעזרת Materialists, סלין סונג מציעה פרספקטיבה מודרנית על הקומדיה הרומנטית, בה הרגשות מתמודדים עם הלכי הוגי החברה והכלכלה. בעיר ניו יורק מעוצבת ומתוחכמת, הסרט עוקב אחר ההחלטות באהבה שיכולות להפוך לוחות זמנים בין תשוקה לביטחון, ומגלה את הסתירות של דור שמתמודד עם מסחור הקשרים הרגשיים.
הצופים הרגישים לגישה זו יוכלו גם להפנות את העניין לחיי העבר – החיים שלנו לפני, הסרט הראשון של סלין שון, שבודק גם הוא את הקשרים והבחירות בחיים לאורך השנים. אפשרות נוספת היא כשהארי פוגש את סאלי של רוב ריינר, קלאסיקת הרומנטיקה בניו יורק שמנתחת בהומור ובדיוק את המורכבויות שביחסים רומנטיים.
להרחיב את ההזדמנות, גם תמצאו כאן את בחירתנו ב-סרטים, סדרות ותוכניות טלוויזיה שכדאי לצפות השבוע, המדריך שלנו ל-ההוצאות הזרמת תכנים בכל הפלטפורמות וקלסטר של היום מה לצפות היום בזרמת תוכן.
