בגרסה החדשה הזו של Misérables, יש דרך להוביל את העלילה כמו מרוץ: מרוץ נגד הרעב, נגד החוק, נגד הבושה, נגד הסדר הקיים. פרד קאווייה לא מצלם את הוגו כמו פסל קפוא, אלא כחומר דרמטי שעדיין בוער, שסוחף כעסים חברתיים, התפעלות של אמונה וסתירות אנושיות שמדהדות מאוד את תקופתנו.
ביים וכתב את התסריט Fred Cavayé, Les Misérables יעלה בצרפת ב-14 באוקטובר 2026. הגרסה החדשה הזו לספרו של ויקטור הוגו מאגדת בין היתר את וינסנט לינדון בתפקיד ז'אן ולז'אן, טאהאר ראים בתפקיד ז'בט, נומי מרלאנט בתור פנטין, וכן קמיל קוטין ובנימן לברן בתור התאנתדרים. ההימור גדול: לדחוס את ההיקף הרומני, המוסרי והפוליטי של הוגו לפאייה של כמעט שלוש שעות, בלי לאבד את הצופה בדרך.
לנו, בדיוק כאן הסרט מפתיע בצורה הכי נעימה. למרות אורכו המרשים, Les Misérables לא מרגיש כמו שהוא מחפש תחושת התיישבות או האטה מתוך יומרה. קאווי מגיע מעולם המתח, וזה ניכר בדרכיו שבהן הוא מותח את המתח, מחדש את יחסי הכוח, ומעניק לכל מפגש מימד כמעט פיזי. הסרט מתקדם בשפה נגישה מאוד לקהל הרחב, בלי לחפש ניסויים צורניים, אבל עם דאגה אמיתית ליעילות הדרמטית.
ההצלחה השנייה נובעת מהאופן שבו העלילה נשארת חיה גם כשידוע לנו מראש את כל הסיפור. אחרי כל כך הרבה עיבודים לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה, אפשר לחשוש מהתכנסות של קטעים מוכרים ובנאליים. אלא שהסרט מצליח כל פעם להזיז את תשומת הלב: לא על ידי בגידה בחומר המקורי, אלא בהענקת לסצנות המוכרות אנרגיית פרשנות, מתח מוסרי והדהוד עכשווי שמחזירים להן חיים חדשים.
הבמאי Cavayé נראה כי הוא נותן תשומת לב מיוחדת לכך שלא יהיו ציטוטים היסטוריים פשוטים של הגוֹהוֹ למשהו דה-פקטו חסר חיים. שאלות של עוני, צדקה, אלימות מוסדית, צדק וגאולה חורצות את הסרט בצורה חדה מאוד. חלק מהדיאלוגים על העניים, הסדר או העצלנות מקבלים משמעות חזקה במיוחד בתוך הכאוס הפוליטי של התקופה. הסרט לא מסתיר את הרצון שלו להשמיע כיום את קולו של ז'ורז' הוגו, אפילו אם יבחר להעדיף את בהירות המסר על פני המורכבות האינסופית של הרומן.
הבהירות הזו היא גם מה שיכול לחלוק. הצופים שמצפים לגרסה מהפכנית, קיצונית פוליטית או פורמלית נועזת עלולים למצוא את ההצעה קלאסית מדי. עלובי החיים מאמץ צורה של מופע תרבותי גדול, עם תנועות רחבות, עימותים מודגשים היטב וטעם לדרמה רוחשת. אך במסגרת זו הסרט מוצא נדיבות אמיתית: הוא מחפש פחות לפרק את הוגו ולהשמיד את דורותיו, אלא להעביר אותו, להפוך אותו לנגיש ומובן רגשית מיידית.
הבחירה בשחקנים ממלאת תפקיד מרכזי באיזון הזה. וינסנט לינדון מוסיף לז'אן ולז'אן עומק רציני, כמעט מינרלי, שמתאים למסלול של אדם שנגרר על ידי האשמה, התיקון והכבוד. טאהר ראהים מעניק ל"ז'וואר" קשיחות שאינה ניתנת לפרשנות פשוטה לקריקטורה של שליט הסדר: האובססיה שלו נשענת על היגיון פנימי, כמעט טראגי, מה שמעצים את המתיחות בין החוק לבין התודעה.
אבל ההפתעה היפה באמת מגיעה מהצמד קמיל קוטין ובנימן לבֶרנֶה בתפקיד ת’נארדי. הנוכחות שלהם מוסיפה לסרט אנרגיה חריפה יותר, כמעט קרנבלית, מבלי ליפול לפארסה חופשית. הם מסוכנים, מצחיקים, מושחזים, אך תמיד מגולם. שמחת המשחק ברורה, והחשק הזה מעניק לסצנות שלהם טעם מיוחד, כמו נשימה ארסית בתוך המפגש הציורי.
הסרט פונה בעיקר לצופים שאוהבים את ההתאמות הספרותיות הצרפתיות הגדולות, את סיפורי הגאולה, את הפרסקות ההיסטוריות הנגישות ואת ההרכבים החזקים של השחקנים. הוא יכול גם serve כפתח כניסה יפה להוגו עבור קהל שמכיר את הסיפור מהעבר הרחוק, או שמבקש לחוות מחדש את Les Misérables בצורתו הרחבה, קצבית ועוצמתית מבחינה רגשית.
לא יתאים במיוחד למי שמחפש פרשנות מאוד מודרנית, הצגה נועזת או עיבוד שמכסה את כל העומק הפוליטי, הפילוסופי והנרטיבי של הטקסט המקורי. הקפדנים עלולים להצטער על חלק מההקלות, ואילו הצופים שאינם נמשכים לדרמות היסטוריות ארוכות—כמעט שלוש שעות—יהיו Likely to stay distant رغم הקצב הדרמטי והמדויק.
הגרסה הזו של Misérables איננה מתיימרת לסגור את הוגו, ואולי זה מה שהופך אותה למאוד נגיש: היא בוחרת באותה, בהגשמה ובהעברתה. פרד קביאה מסמן כאן עיבוד פופולרי, קלאסי אך חי, שמסוגל להפתיע גם את מי שמכיר את הסיפור. סרט נדיב, שמונף על ידי שחקנים משקיעים מאוד, שמזכיר כי הגדולים בסיפורים שורדים גם כשמוצאים להם גופים חדשים על כתפיהם.
עם התאמתו הזו, פרד קאבייה ממשיך לחקור דמויות הנאבקות בבחירות מוסריות בהקשר היסטורי, אחרי Adieu Monsieur Haffmann, שנושא את אותו אותנטיות. הבמאי מצטרף למסורת הארוכה של Adaptive קולנועי ליצירתו של ויקטור הוגו, תוך שהוא שמים את הדילמות הפנימיות של ז'אן ולז'אן וז'אבר במרכז הסיפור.
הסרט נשען על קאסט מרובה דמויות ועל שחזור היסטורי שנועד להמחיש את היקפו של סיפור המקור. התלבושות עוצבו על ידי פייר-ז'אן לארוק, התפאורות על ידי פייר קֶפֶליָאן והצילום על ידי דני רואדן.
כדי להביא זווית נוספת על הדמות של ז'אן ולז'אן, ביקורתנו על Jean Valjean, עם גרגורי גבדוויס, חוזרת לסרט שמתרכז בצעדים הראשונים של הישועה שלו. אוהבי העיבודים הספרותיים הענקיים יכולים גם לקרוא את דעתנו על הנסיך ממונטה-קריסטו.
כדי להאריך את החוויה בחדר הקולנוע, בדקו את הקרנות הקולנועיות לחודש אוקטובר, את הסרטים שכדאי לראות כעת ואת מבחר סרטים היסטוריים שלנו.
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
