הלא-יפה, הטרילר החדש של הבמאי הדרום-קוריאני Yeon Sang-ho, הידוע בין היתר בזכות Dernier Train pour Busan, מגיע לבתי הקולנוע ב29 ביולי 2026. בכיכובם של Park Jeong-min, Kwon Hae-hyo, Shin Hyun-been וHan Ji-hyeon, הסרט מציג חקירה משפחתית אפלה על דעות קדומות, זיכרון ואלימות חברתית.
עם The Ugly, יון סאנג-הו ממשיך לחקור את הצבעים האפורים של החברה הקוריאנית, אך הפעם מניח בצד את האלמנטים הפנטסטיים ואת המראה המרהיב. עפ"י הקומיקס שלו Face, שפורסם ב-2018, הסרט מעדיף צורה אינטימית יותר, המבוססת על עדויות, זיכרונות וחזרה לעבר.
העלילה עוקבת אחרי בנו של חרש חותמות עיוור, לאחר שמתגלה עצמות אמו שנעדרה ארבעים שנה קודם. לצדו מפיקה טלוויזיה שהגיעה בתחילה לסקר את עבודתו המרשימה של אביו, והוא מנסה לבנות מחדש את סיפור חייה של אותה אישה שאנשים הקרובים לה נוטים לזכור רק את הרושם הקשה שנחרט בבני משפחתה.
הקאסט כולל Park Jeong-min, שמגלם דמות כפולה – הבן בהווה והאב בצעירותו, Kwon Hae-hyo, Shin Hyun-been ו-Han Ji-hyeon. יחד הם מובילים סיפור שבו המתח נולד פחות מהתרחשויות משטרתיות מפתיעות, ויותר מהסתירות, מהשתיקות ומהאלימות הטמונה בעדויות.
הרחק מעוצמתה של Dernier Train pour Busan, The Ugly מציג את עצמו יותר כאוטופסיה משפחתית ואת מוסרית מאשר כמותחן פשע טהור. הצעה אפלה, מרובת דיאלוגים, שמעלה שאלות על אופן שבו חברה יכולה לצמצם אדם למראהו החיצוני ולתרגם שיפוט ציבורי לאמת רשמית.
הביקורת שלנו על The Ugly
בפרק The Ugly, פניו של אדם נשארים מחוץ להישג כמה זמן רב, מכוסים בזוויות הצילום, בשיער ובמיוחד במילים של אלה שמנסים להיזכר בו. מה שתיארו העדים עם אכזריות כמעט מכנית חשוב פחות מהדברים שמרמזים על עצמם בסיפוריהם. ככל שנקודת החקירה מתקדמת, הדמוי aיופיה הגנוזה של אישה הופך למראה של הדור המשפחתי והחברתי כולו, אשר עומד על שברואו.
יון סנג-הו ויתר כאן על ההמון, על הזומבים ועל התנועות הגדולות לטובת דרמה צמודה סביב האנשים ודיבורם. הבמאי בוחר לבנות את הסיפור דרך סדרה של ראיונות, כל אחד מהם פותח הצצה חדשה לעבר. המידע משתלם, מתנגש וזונח בהדרגה את הנרטיב השבחני שנבנה סביב האב.
החקירה משתלבת יותר בפעולתה מפני הבלבול המסתורי מאשר בזכותו. כל קול שמוסיף דבר מה מכניס שכבת אלימות נוספת לפורטרט הקולקטיבי. המילים בהן משתמשים כדי לתאר את הנעדרת פוגעות, לעיתים בלתי נסבלות בפשטותן היומיומית. כינוי משפיל מחליף זהות, כאילו אישיותה, חלומותיה וכבודה הובסו סופית בפסק הדין של הקבוצה.
המבנה אולי נראה סטטי או חוזר על עצמו, אך הוא יוצר תחושה של חנק שמסתדרת עם הנושא. הדיבור אינו משחרר מיד את האמת: קודם כל הוא חושף איך חברה בונה גרסה מתחשבת לאדם. העדים מצדיקים את עצמם, מצמצמים מעשים או מספרים על האכזריות כאמת ישנה. כל ראיון הופך כך לפחות למקור מהימן ויותר לחשיפה של דעות קדומות, חתרנות ואינטרסים אישיים.
הכוח הגדול של The Ugly נובע מהניגוד בין היופי שמוצג לבין ההיושר המוסרי שצץ. האב, עיוור מלידה, מוערך על החותמות היוקרתיות שהוא מחק. סביבו נרקמה דמותו של אמן שעלה על מגבלותיו. אך האגדה הציבורית הזו מתחילה לגלות בהדרגה את פינותיו האפלות והאישיות.
הבלתי-מזוהה בעיני הוא איננו נצפה רק בעין חברתית או בשמץ של בושה סמוי. הסרט מציג בצורה עגמומית עד כמה שאיפה לזקיפות ולהכרה יכולה להוביל לראות את האדם היותר פגיע כל humiliation או מכשול. העיוורון של הדמות אינו סמל משמיע של אדישות למראה: להפך, הוא חושף עד כמה דעות קדומות יכולות להטמע ללא צורך בהסתכלות חדשה.
הניגוד הזה נוכח גם בדמותה של המפיקה. היא הגיעה לצלם את כישרון החרש, והבינה מהר שלאור עלילה פשעית ומשפחתית יישבר יותר תשומת לב. התעניינותה מצליחה להעלות סיפור שהוחבא, אך המצלמה אינה כלי חלוט: היא גם מחזירה קול, ובו בזמן מסמנת מה יהיה לנושא מסחרי יותר. The Ugly בוחן את הגבול השביר בין לחשוף עוולה לבין להפוך סבל להפקה.
החזרה לקוריאה התעשייתית של שנות ה־70 מרחיבה את הטרגדיה המשפחתית לעוני חברתי רחב יותר. בעולם הפועלים שמוצג בסרט, נשים סופגות ביזוי, מכות, תקיפות וסמכות של גברים המוגנת על ידי מעמדם. האלימות האלימה כלפי האם אינה נובעת רק ממקרי אכזריות חריגים: היא פורחת במערכת שבה מעמד, מגדר ומראה מחברים את הערך של כל אחד ואחת.
הסרט מצטבר בדמויות של אלימות יומיומית: קולגות שמבזים ללא כל חרטה, מנהל מעל, משפחה שמתעניינת יותר בהורשה מאשר בהלכה המתה, בן זוג שרואה את אשתו כמכשול לעלייתו. הכל נראה «מכוער», לא בגלל המראה הגופני אלא בזכות האגואיזם, הא Opportunism והיעדר אמפתיה שמנהלים יחסים אנושיים.
פארק ג'ונג-מין, שמגלם את הבן בהווה ואת האב בילדותו, מצליח להוביל את הסצנה הזו של התאמות בין הדורות. תפקידו הכפול מחמיא ומספק מאפיין של שייכות שהפכה למפליגה: לנסות את האמת על אמו מחייב גם את הבן להביט אחרת באדיר כפי שהוא מעריץ את אביו. בלי תנועות מחזוריות, השחקן מבדל בין שני הדמויות תוך שמאפשר להעביר מה ניתן להעביר מעידן לעידן.
עם זאת, המבנה אינו חף ממגבלות. חלק מן הדמויות ממחישות בצורה כה ברורה צורה של אלימות, חולשה או הונאה שאפילו הנאום נראה כבר כתוב לפני שתסיים לדבר. הרצף של גילויים משאיר מעט מקום לאמביגואציה וההפגנה החברתית עלולה להיראות מכוונת יותר.
האמא נשארת גם היא זמן רב לכודה בסיפורים שנוצרו עליה. הסרט נועד להעניק לה חיים, אך בחירתה לכסות את פניה ולהמתין כל הזמן עם נקודת המבט שלה מעוררת גם את הסקרנות שהוא טוען לביקורת. הניגוד הזה מטריד: כדי להאשים את ההיסטריה הקולקטיבית סביב מראשה, הסיפור משתמש במידה מסוימת באותה אובססיה כמנוע למתח.
אולם זה אינו מבטל את הרגש בסרט. להפך, הוא מעורר תחושת אי נוחות שמלווה אותו. The Ugly מסקרן למראה אך נושא בעומקו עצב כמעט ללא מוצא. ביזוי מצטרף לביזוי עד שצורף עולם שבו כמעט כל אחד מנצל את הפגיעות של האחר: כדי לשמר מוניטין, להגן על עמדה חברתית, להשיג ירושה או ליצור סיפור מדיה מושך יותר.
הסרט פונה לקהל אוהבי thrillers פסיכולוגיים, חקירות משפחתיות וקולנוע סיני-קוריאני חברתי. הוא גם עשוי לגעת בצופים הרגישים למחשבות על נורמות פיזיות, פטריארכיה, זכרון, אלימות מעמדית ועיצוב קולקטיבי של דעות קדומות. קוראים המתעניינים בהיבט אינטימי יותר של Yeon Sango ימצאו כאן יצירה רחוקה מהאנרגיה של Train to Busan.
הוא יהיה פחות מתאים למי שמצפים לטיילת עלילה סטייל פראי עם פעולות, מעקפים והפתעות מרובות. הקצב בעיקר נשען על דיאלוגים, עדויות וחזרות בזמן. הצופים הרגישים להשפלות מתמשכות, לאונס, מכות והטרדה על פי המראה צריכים לדעת שהסרט פונה לנושאים הללו בצורה חשוכה ומתמשכת.
The Ugly אינו מספר בסוף על סיפור של אישה מכוערת, אלא על אישה שאנשים אחרים החליטו להציג תחת שם זה. למרות העומק שמופיע לעיתים יתר על המידה, יון סנג-הו יוצר טוקסקל משפחתי וחברתי מרתק, שבו החידה האמיתית איננה פנים מוסתרת אלא העזות שבה בני אדם רגילים למדו לא לראות את האנושיות של אדם.
להמשך חוויית הקולנוע באולם, בדקו את ההקרנות הקולנועיות לחודש יולי, את הסרטים שכדאי לראות עכשיו ואת הבחירה שלנו בסרטי המתח של השנה.
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
