הידעתם, הבניין ההיסטורי הזה והשעון שלו היו שייכים בעבר למגזין Le Temps?

אנו עוברים לעתים קרובות על פניו ומתפעלים מיופיו של חזיתו ומשעוןו, אך האם אתם מכירים את ההיסטוריה של הבניין הזה, ששימש בעבר כמטה של מגזין Le Temps? אנו נספר לכם...

בין השעונים היפים ביותר בפריז ניתן למנות את השעון שבבניין הישן של העיתון Le Temps. אם תרימו את מבטכם ברחוב Rue des Italiens, תופתעו מיופיו. הבניין, שנבנה בשנת 1911 עבור המגזין Le Temps, היה חייב להתהדר בשעון יפהפה. נספר לכם את סיפורו של המקום.

הבניין הישן של מגזין Le Temps בפריז עמוס בהיסטוריה. העיתון, שנוסד בשנת 1861 על ידי אוגוסט נפטצר, שאב השראה מהמודל האנגלי The Times והפך לעיתון מרכזי, מתון וליברלי, הפתוח לעולם. למרות שמחירו היה גבוה פי שלושה ממחירי העיתונים הפופולריים, הוא הפך למקור מידע בלתי נפרד עבור עמיתיו הפריזאים והפרובינציאליים למחרת בבוקר.

על פי ויקיפדיה, הוא זכה לפופולריות רבה בקרב האליטות הפוליטיות, הכלכליות והאינטלקטואליות של צרפת, ונחשב כמקור סמכותי בכל הקשור לאירועים בינלאומיים.

בזכות הפורמט הגדול והמאופק שלו, ללא איורים וכותרות גדולות, Le Temps התבסס כקול רציני ובלתי מוטה בנוף התקשורתי הצרפתי. ניתוחיו היו ידועים בקפדנותם ובאובייקטיביותם, והוא שימש לעתים קרובות כנציג חצי-רשמי של הדיפלומטיה הצרפתית בחו"ל. בפוליטיקה הפנימית, העיתון טען כי הוא "מביע את זכותה של הרפובליקה" והיה מתנגד נחרץ לקיסרות השנייה ולמדיניות החוץ המסוכנת שלה.

Le Temps עבר עליות ומורדות לאורך ההיסטוריה שלו. לאחר התבוסה ואובדן אלזס ב-1871, נפטצר העביר את ניהול העיתון לאדריאן הבראר, שחיזק את השפעתו והפך אותו לעיתון המוביל של הרפובליקה השלישית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תפוצת העיתון גדלה, אך עמדותיו הדיפלומטיות התבלבלו בסופו של דבר עם אלה של בריטניה. לאחר תבוסת צרפת ב-1940, Le Temps הצטרף לממשלת וישי.

עם זאת, לאחר השחרור, חלק ניכר מהציבור התאכזב מהיעדר עיתון רציני ובלתי מוטה בעיתונות החדשה. כדי למלא את החסר, הוקם העיתון "לה מונד" בדצמבר 1944, תחת ניהולו של הוברט בוב-מרי. המערכת החדשה איגדה עיתונאים מהעיתון הישן "Le Temps" וצעירים מהתנועה הרזיסטנטית, והשתכנה במשרדים ברחוב Rue des Italiens.

הבניין הישן של מגזין Le Temps בפריז היה ידוע באלגנטיות ובפאר שלו. הוא נבנה במיוחד עבור העיתון בשנת 1911 בסגנון ארט נובו, עם מרפסות מברזל יצוק וחלונות ויטראז' דקורטיביים. הבניין היה מצויד גם במערכת חימום מרכזית ובשני מעליות מודרניות.

משרדי העיתון "Le Temps" היו גם זירה למפגשים חשובים בין אישים פוליטיים, אינטלקטואלים ותרבותיים של אותה תקופה. על פי ויקיפדיה, אישים כגון ז'ורז' קלמנסו, אמיל זולה, ז'אן ז'ורס ואנדרה ז'יד פקדו את משרדי העיתון כדי להתראיין ולהחליף דעות עם העיתונאים.

עם זאת, משרדי העיתון "Le Temps" היו גם זירת אירועים קשים בתולדות צרפת. ב-1940, לאחר תבוסת צרפת מול גרמניה, נאלץ העיתון Le Temps לעזוב את פריז ולעבור לליון, עד שלבסוף הפסיק לצאת לאור ב-1942. במהלך הכיבוש, המשרדים ברחוב Rue des Italiens נכבשו על ידי הכוחות הגרמניים, שהשתמשו במכונות הדפוס של העיתון כדי להדפיס את התעמולה שלהם.

לאחר השחרור, המשרדים נרכשו על ידי המערכת החדשה של העיתון "לה מונד". כאשר עברו למשרדים אלה ב-1944, יוברט בוב-מרי וצוותו ירשו מקום עתיר היסטוריה, שסימל הן את מורשת "העיתונות הגדולה" והן את זו של העיתונות הקטנה והאיכותית. הבניין, עם חזיתו ההאוסמנית המרשימה ושעוןו המונומנטלי, הפך לסמל של העיתונות הצרפתית ותפקידה החשוב בחיים הפוליטיים והתרבותיים של המדינה.

כיום, למרות שהמקום שופץ לשימושים אחרים, הוא נותר אתר חשוב בתולדות העיתונות הצרפתית, המעיד על התמורות הפוליטיות והתרבותיות הגדולות שעברו על צרפת במאות השנים האחרונות.