הְמוּליֶר היא ה־פרבר מה ש־האוסמן היא ל־פריז. פרט לכך שהיא לא נקבעה בבת אחת, אלא התפתחה בהדרגה, לפי הצרכים והשינויים העירוניים שהתחוללו בה. היום, בלתי אפשרי לטייל בסקו, נוג׳ֶנט־סוּר־מארן, מאזונים־אלפור, מונטרייל או אפילו ב־מדון בלי להיתקל באותן בתים עם ה-frontages המנוקדות, סמל לסגנון ה־פאוור־בר ה'קָטַן'. אך כיצד דווקא אבני הגרניט האלה סייעו לעצב את זהות האדריכלות של כל האזור הזה?
מקורית, המיולייה היא מאצבע טבעית שנחצבה מקרקעות פרנקיה, בעיקר בסיין-et-ומארנה ו באיזור האי-סון. בתחילה היא שימשה ליציקת רולדות של טחנות — ומכאן שמה. קשה, עמידה ושופעת, היא נתפסה תחילה כחומר פשוט ומטה, רחוק מחומרי היקר של הרבעים היוקרתיים בפריז, והייתה הבסיס לבניית מבנים תעשייתיים: קירות, מבני משנה ובתים כפריים.
בזמן ההוא, מדובר עדיין לא בפרבר במובן המודרני של המושג, אלא בכפרים, בשדות חקלאיים ובאזורי גידול ירקות. הבזלת נבחרה אז מסיבות מעשיות: היא הייתה בשפע, עמידה וכלכלית. המראה האסתטי שלה לא שימש כהיבט חשוב. לפעמים היא כוסתה בטיח, ופעמים אחרות תערובת עם חומרים נוספים.
זה היה במחצית השנייה של המאה ה-19 שהכל השתנה. פריז התעבה, תחבורות מגיעות לשיא, והאזורים שמסביב לעיר חווים זינוק באוכלוסייה. הדרישה למגורים גדלה במהירות, במיוחד במרכז עבור מעמד בינוני שמחפש מרחב, אוויר וירוק.
המצודה הסלעית, שכבר הייתה קיימת ושליטה בה, מתגבשת כהכרחית. אך השימוש בה משתנה בטבעו. היא אינה עוד רק חומר תפקודי: היא הופכת לסמל חברתי ועירוני. הבתים הקטנים רבים יותר ויותר, והאבן נותרת גלויה, משולבת בלבני אדמה, בחרסינות וברזל יצוק. סגנון מזוהה מתחיל להיווצר.
בהמשך הדרך, הגיר הקשה חוצה את גבולות המגורים הפרטים. בתי ספר, עיריות ומבנים ציבוריים מאמצים את הסגנון הזה גם הם, בעיקר בתקופת הרפובליקה השלישית. לאחר שתייתה בשוליים עם תום מלחמת העולם השנייה לטובת סגנונות עירוניים אחרים, הגיר הקשה חוזר כעת לזרם המרכזי, כאשר חלק מזהים בו קסם מיוחד ומנסים להגן ביתר שאת על אדריכלות טיפוסית זו של אדמות האיזור פרנסיל, שניתן לעיתים למצוא במרכז העיר עצמה.
אין טקסט לתרגום. אנא ספק את הטקסט שברצונך לתרגם מעברית לצרפתית.
