פריז, ה27 בספטמבר 1822. בפני חברי ההאקדמיה המלכותית לרשומות ולספרות יפות, אחת מחמש האקדמיות המרכיבות כיום את המכון פרנס, ז'אן-פרנסואה שמפוליאון מציג את תוצאות עבודה שהקדיש את רוב חייו הצעירים. הוא איננו מציג רק אלפבית פשוט שמאפשר להחליף באופן מכני ההיפרוגליף באות: מה שהוא מתחיל לגלות הוא הרבה יותר מסובך. הכתיבה של המצרים הקדומים יכולה לכלול סימנים פונולוגיים, וגם סימנים דמותיים או סמלים.
ביום ההוא שמפוליאון הציג את היסודות והאלמנטים העיקריים של מערכתו מתוך טקסט ראשון מלוה בטבלאות התאמות. ההוכחה שלו תהפוך ללב הכתבה הידועה
האל־מכתב ל״מר דאסייה״ הנוגע לאלפבית של ההירוגליפים הפונטיים, שראה אור מספר שבועות לאחר מכן. האEgyptולוגיה המדעית עוברת כאן שלב יסוד חשוב נוסף.
הבעיה שעל צ'מפוליון להתמודד איתה היא עצומה. הידע על הכתב ההירוגליפי אבד בהדרגה עם סיום העת העתיקה, ובמשך מאות שנים סברו מדענים אירופים שהסימנים המצריים הם סימנים מסתוריים שמביעים רעיונות ישירים. המהפכה מתחילה כשמגיע מסע מצרים של נפוליאון בונפרטה— ובמיוחד עם גילויו של אבן רוזטה בשנת 1799! החלק הליקוני נושא אותו decreet ב-3 כתובות: הירוגליפית, דמוטית ויוונית. כאשר יוונית קריאה היטב, האבן מספקת נקודת השוואה יוצאת דופן. אך אין בה פתרון מיידי: עדיין יש להבין איך פועלות שתי הכתובות המצריות.
צאמפוליון איננו הראשון ולא唯一 שניסה בכך. סילווסטר דה-סקי והשוודי יוהאן דוד אקרבלד מגיעים לתוצאות לגבי הדמוטי, בעוד שהחוקר האנגלי תומאס יאנג עושה התקדמויות מכריעות. בבחינת האבן של רוזטה, יאנג בוחר להבין כי חלק מהסימנים בכלי הקוארטוש של מלך תלמי יש להם ערך פונמי. צאמפוליון מכיר את עבודותיהם, לומד מהן ומתפתח בהן בהדרגה. היריבות בין השניים תתרבה בהמשך לדיון ממושך על פטרונות ההפענוח, אך להפוך את ההיסטוריה לקרב צר בין צרפת לבריטים יהיה מטעה: התוצאה של 1822 נובעת מסדרת מחקרים שאליה צאמפוליון נרתם לבסוף ונתן לה רוח הרבה יותר רחבה.
היתרון המרכזי שלו טמון בידיעתו את הקופטית, שפה ממנה נולד מצרית קדומה והיא כתובה בעיקר באותיות יווניות. שאמפוליאון היה משוכנע ששפת הנוצרים המצריים הזו שומרת traces של אותה שפתם של נתיני ההפרעונים. תחושת הבטן הזו מאפשרת לו לא רק לחפש התאמות גרפיות: הוא מנסה לגלות מאחורי הסימנים א שפה אמיתית, עם צלילים ואוצר מילים משלה. כבר ב-1821, עבודותיו על הכתב ההיראטי וההומרי-דמוטי הקרבו אותו לפעולה הכללית של ההמערכת המצרית. בשנה שלאחר מכן, מסמכים חדשים שנחשפו יאפשרו לו להגיע הלאה הרבה יותר.
ביניהם מופיעה גם העתק כתובת מהאובליסק של פילאא, שלשמה יתאים לקריאה בשם קליאופטרה. צ'אמפוליון מציג בכך שני שמות מלכים יווניים, תלמי וקליאופטרה, המכילים אותיות משותפות רבות. בהשוואה של הסימנים שממוקמים באותם המקומות בשני השמות, הוא בודק בהדרגה את הערכים הפונולוגיים שלהם. קרטוצ'ים נוספים של שליטים יוונים ורומים (אלכסנדר, ברניסה, קיסר, טיבר או טראיאן) מחזקים את הוכחתו. מה שיכול היה להיתפס כסדרה של הקבלות הופך למערכת עקבית. ה-Lettre à M. Dacier ייעוד בדיוק לכתיבה זו של "alphabet des hiéroglyphes phonétiques" המשמשת לתעתיק שמות ותארים של שליטים יוונים ורומים.
אבל נותרה בעיה אחת: האם התוצאות הללו נוגעות רק לשמות זרים? אם המצרים המציאו מאוחר יותר סימנים פונולוגיים כדי לכתוב את "תלמי" או "קליאופטרה", הגילוי מוגבל עדיין. שאמפוליאון צריך להוכיח כי העיקרון קדום הרבה יותר. הוא מתעניין אפוא בּקרטושים של פרעונים הקדומים יותר מהשלטון היווני. בספטמבר 1822, לימוד שחזורים שנאספו בעיקר מאבו סימבל מהווה לו זיהוי שמות מלכותיים כמו זה של רעמסס. לכן הסימנים הפונולוגיים לא נוספו לכתב המצרי כדי להעתיק את שמות הכובשים היוונים: הם שייכים למערכת ההירוגליפית עצמה.
בהשראת אותה התקדמות נולדה אחת מהסצנות הידועות ביותר בהיסטוריה של המדע. על-פי הסיפור שמועבר על ידי משפחת שמפוליון, המדען זינק אל אחיו ז’אק-ז’וזף, בכתובת 28 רחוב מזארין, כשצעק: “יש לי את זה ביד!”, לפני שהתמוטט מעייפות והמשיך לשהות ימים אחדים במיטה. הפרק מסומן באופן מסורתי כ-14 בספטמבר 1822, אך ההיסטוריונים ממליצים עכשיו לנהוג בזהירות עם הסיפור: הוא חלק מהלֶגֶןְד שנבנת סביב הלהבֵן-המְפַּענֵח. מה שנראֶה ודאי, עם זאת, הוא ששמפוליאון מסיים ימים ספורים לאחר מכן את הצגת תוצאותיו. הכרזה למר דסיאר נושאת את תאריך 22 בספטמבר 1822.
חמישה ימים לאחר מכן מגיעה ההתמודדות עם החוקרים. ב-27 בספטמבר שמפוליאון עומד לפני Academie des inscriptions et belles-lettres. הסצנה תוארה פעמים רבות כקריאה חגיגית של ה Lettre à M. Dacier (על שם Bon-Joseph Dacier, ההיסטוריון ומזכיר הנצחי של האקדמיה). הארכיונים של האקדמיה ממזגים את התמונה הזו: בהתאם למנהגים של המוסד, שמפוליאון מפרש טיוטה ראשונה של כ-8 עמודים, בעיקר טבלאות תכתובת, שעליהן יכלו החברים לעיין. תומאס יונג נמצא אז בפריז ומשתתף בדיון, ומעניק ליום ממד מיוחד כל כך כשני החוקרים קשורים יחד בהיסטוריה של פיענוח הצופן.
הוכחתו של שמפוליאון איננה פותחת בשעת אחד את כל תעלומות ההירוגליפים! מכתבו מ-1822 מתמקד בעיקר בסימנים הסימנים הפונולוגיים המשמשים בשמות מלכותיים. נותר לו להבין ולחשוף את כל מכניקת הכתיבה המצרית. זה מה שהוא מעמיק בו בתמצית מערכת ההירוגליפית של המצרים הקדומים, שראה אור בשנת 1824. שם הוא מדגיש את אופיה המעורב-עמוק של הכתיבה הזו, המסוגלת לשלב סמלים המייצגים עצמים או רעיונות, סמלים בעלי ערך שמיעתי וסממנים שמבהירים את משמעותה של מילה. ההירוגליפים אינם אפוא לא כתב סמלי טהור ולא אלפבית כדוגמת שלנו, וזוהי בדיוק השילוב הזה שאפשר את הבנתם הקשה.
הגילוי מהפך במהירות את לימוד מצרים הקדומה. הכתובות על המקדשים, הקברים, הפסלים והפפירוסים מפסיקות בהדרגה להיתפס כקישוטים בלבד או כחידות נסתרות; הן הופכות למסמכים היסטוריים שניתן לקרוא, להשוות ולקבוע תאריכים. שמות מלכים, כינויים, טקסטים דתיים ומנהלתיים מתחילים לבנות מחדש ציוויליזציה באמצעות כתיבתה שלה.
שאמפוליאון עצמו ממשיך בקו זה: בשנת 1826 מונה כממונה על המחלקה החדשה למונומנטים מצריים במוזיאון הלובר, הוא יוצא לבסוף למצרים בשנת 1828, שם הקריאה הישירה של הכתובות המונומנטליות מאפשרת לו לבחון את שיטתו בשטח. בשנת 1831, נוצרה עבורו משרה בארכאולוגיה מצרית בהקולז' דה פראנס. אך הקריירה שלו תהיה קצרה מאוד: מותש וחולה, הוא נפטר בפריז ב-4 במרץ 1832, בגיל 41 בלבד.
להעמיק עוד יותר:
האם אפשר להיכנס לאקדמיה הצרפתית? איך לבקר במכון הצרפתי ולהתרשם מהכיפה שלו
ממוקמת תחת הכיפה המפורסמת של האקדמיה הצרפתית, נחשבת אחת מהמוסדות היוקרתיים ביותר במדינה. מאחורי דלתותיה מסתתרת היסטוריה של כמעט ארבע מאות שנים, ספרייה excepcionalית, מסורות שאינן משתנות ומפגשים שבהם מתגבשת התפתחותה של השפה הצרפתית. גלו את מאחורי הקלעים של המקום הסימבולי הזה... ואת ההזדמנויות הבודדות לבקר בו! [קרא עוד]
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
תאריכים ולוחות זמנים
ב- 27 בספטמבר 2026
מקום
מכון צרפת
23 Quai de Conti
75006 Paris 6
חישוב מסלול
האם אפשר להיכנס לאקדמיה הצרפתית? איך לבקר במכון הצרפתי ולהתרשם מהכיפה שלו
