ההתצוגה Paris à l'arraché פותחת את דלתותיה בmusée Carnavalet, ב3e arrondissement de Paris, מן ה-14 באוקטובר 2026 עד ה-14 בפברואר 2027. היא חוגגת מאה שנה לJacques Villeglé (1926-2022), האמן שקרע את affiches lacérées מקירות הבירה כדי לתלותם במוזיאון. יצאנו לגלות אותו ואנחנו מספרים לכם את הכל.
אמר אראגון שאם יפרקו ממנו את הלב, ימצא שם פאריס. אצל וילגלé, זה הקירות שנקרעים—ופאריס אכן מופיע מתוכם. המסע מתנהל כמו סרט שמצטלם בעין הצופה: מתקדם בקצב של האמן, שכונה אחר שכונה, לאורך שבעים שנה של שינויים בעיר.
עמודי מוריס מפריז שלאחר המלחמה ועד למדבקות של היום, פוגשים פוסטרי קולנוע קרועים, סיסמאות פוליטיות שחורותרות לקריעה, ארכיונים שלא ראו אור מעולם ואפילו שלט ישן של "אסור לפרסום". הצצה שמחייכת לנושא.
נולד בקימפר ב-1926, ז'אק מה-לה-ויליגלי התיישב בפריז ב-1950. במשך כמעט שבעים שנה הפך את הבירה לסטודיו פתוח ללא גג. שם יצר כמספר קרוב ל-4,500 הדפסים, ואסף את מה שכינה “עור הקירות”.
השיטה שלו פשוטה ובולטת. הוא מזהה גדר מעץ מכוסה בפוסטרים זה על זה, קרועים על ידי עוברים אנונימיים או מוכתמים מן הגשם, ואז הוא מסיר אותם ומדביק אותם על בד. לכל יצירה כותרת שמזכירה את שם הרחוב ואת תאריך ההסרה. היוצרים האמיתיים, לדעתו, הם העוברים והשבים: הוא אוסף את יצירותיו תחת השם “הקרוע האנונימי.”
בתה, ולרי וילגל, מזכירה שהוא במשך שנים עבד בפריפקטורה ולאחר מכן בעיריית פריז. תפקיד שמוביל אותו להסתובב ברחובות כל יום. היא מצביעה גם על כך שהתצוגה הזו היא ההזדמנות הראשונה לעלות מארכיוני הקרן וילגלי: יומנים, מחקרים, מסמכים שלא ראו אור. נכנסים לשווה לכאן כמו אל הסדנה והרחוב גם יחד. כמה הלוואות נוספות משלימות את הקולקציה, ובהן יצירה יפה מה Mucem של מרסיי, שנאספה ברחוב rue de la Fontaine-au-Roi ב-1 במאי.
הסיור מתחיל בפריס האפורה שלאחר המלחמה. החזיתות עדיין לא נוקו, ועל הקירות החשוכים הללו ההפצצה של הצבעים בפוסטרים בולטת. העיר נראתה אז כאי חריג באירופה: כשברדיו שולט בכל מקום אחר, פריס נשארת נאמנה לנייר המדבק, על מחיצות מודבקות מראשית המאה ה-十八.
לאחר מכן נעקוב אחרי תנועות האמן ברחבי השכונות האהובות עליו: מונפרנס, שם הוא מגלה את הפוסטר הראשון יחד עם חברו ריימון היינס בשנת 1949, ליד הקופולה, ואחר כך שער מאיו, סן-גרמן-דה-פרה, המראי והאל. הציורים משוחחים עם צילום של ברסהי, רוברט דוינואה או סבין ווייס, עם קטעים מסרטים וארכיוני קול.
באמצע הדרך, עצירה מבורכת שמטמיעה אותנו לעולם המוסיקה של פייר הנרי. סביב ז'אק וילגל, חבריו לדרך מלפני שנים ועד היום, כולם כאן — מה שמעניק לכל התצוגה רוח סיפור אמיתי.
זהו אחד הקטעים המסקרנים ביותר. בחירות, מלחמת האלג'יר, משאלי העם של הרפובליקה החמישית — הקירות משמשים כעיתון, וז'ק וילגל מחלץ מהם דפים. הוא מתנער מכל אידיאולוגיה, אך הפרשנות שלו מהווה כרוניקה של רעידות פוליטיות בארץ.
האם זה ידוע לכם? במאי 1968, בזמן ההפגנות, הבנ״פ אספה כרזות יחד עם האמן ז'אק וילייה. היה צורך למהר ולהגיע מוקדם בבוקר, לפני צוותי הניקיון. האמן עצמו הודה שלא הגיע בזמן יותר מכמה פעמים ספורות—כ sekitar כעשר פעמים. בין שאר הרכיבים נפקה בעיקר יצירתו La Chienlit, שהוא זה שהופק מרחוב rue des Francs-Bourgeois ביוני 1968.
בשנות ה-70 עטופים הבנייה של Beaubourg ושל ההאלס בגדרות ומעקבים. ווילגל מוצא את עצמו בלב ההמונים והמחאות שמסמלים את אותן שטחים עצומים. ואז העיר משנה כיוון: שלטים תחת זכוכית, צוותי הסרת מדבקות, מדיניות ניקיון נוקשה. פאריז נעשית נקייה, וסיפור הקיר המדבר והאנשים שהוסיפו לו קול נעלם. האמן טורף עורף ומצטלם לאיסוף בפריפריה ובמחוזות.
כדי לאפיין את האמן, יש לחזור לשנת 1960. בשנה זו הוא חתם על הצהרת היסוד של Nouveau Réalisme לצד ייב קליין, ארמן וראמונד היינס, תחת הנהגת המבקר פייר רסטני. יחד עם היינס ופרנסואה דופרנייה הוא מהווה את לבם של ה"אמני הכרזות" — אלה האמנים-מדבקות שמובילים את נייר הקרוע כחומר הגלם שלהם.
גישתה מאריכה את מסלולם של סופרי-ההליכה מהמאה ה-19, הסוריאליסטים וברסאי, שצילמו כבר את הגרפיטי החקוק באבן. החלק האחרון מזכיר גם את האמנים וההוגים של שנות ה-50 וה-60 שראו בעיר כמגרש משחקים, ואחר כך פותח בפני האמנות העירונית. החוג Street ART(s) של École normale supérieure, המוקדש לחקר פרקטיקות אלה, מהווה אגב חלק מהוועדה המדעית.
האם הוא באמת חלוץ של אומנות הרחוב? הוא עצמו צחק על זה. הוא אומר שהוא עושה בדיוק ההפך: אמני הרחוב מוסיפים משהו לרחוב, הוא בילה את חייו בהסרתו. אך מכיוון שהם עובדים כולם בחוץ, הם מצאו שפה משותפת. כך הוא משתף פעולה עם הצמד Lek & Sowat, שמזמינים אותו בשנת 2013 ל-Palais de Tokyo להניח את הטאץ' הסופי של מופע בגיר.
אם הפוסטר שותק, המדבקה תפסה את המקום. מאוד נפוץ כבר בשנות האלפיים, ובסוף הביקור הוא לצד השבלונות של Miss.Tic. הרחוב עוד לא סיים לדבר.
המוזיאון מקבל אתכם מיום שלישי עד יום ראשון, מהשעה 10:00 עד 18:00, ברחוב סבנייה, שתי דקות מכיכר וסז' וגם מהמוזיאון פיקאסו. אפשר להגיע עם метро סן-פול (קו 1) או עם דרך כרמן-וור (קו 8). כניסה לתערוכה עולה 15 €, 13 € בהנחה, וכניסה חינם למי שמתחת ל־18. מומלץ להזמין כרטיס עם שעה מסוימת באתר billetterie de Paris Musées. האוספים הקבועים מוצגים בצפייה חופשית: חוויה שמאפשרת המשך טיול ב המרכז ההיסטורי של עיר הבירה.
סיורים מודרכים מתקיימים כל שבת בשעה 10:00. בכמה שבתות בשעה 14:30, מתקיים סיור פעיל מפושט שמיועד לאנשים עם מוגבלות, למשפחות וללומדי צרפתית, בביסוס על טקסטים קלים לקריאה והבנה (FALC). כל המידע באתר הרשמי של המוזיאון, והקטלוג יוצא לאור בהוצאות Paris Musées.
במהלך כל תקופת התערוכה, האורנג'רי של המוזיאון מארח סדרת אירועים המוקדשת לרחובות פריז.
התערוכה פונה בראש ובראשונה לאוהבי ההיסטוריה של פריז, סקרנים לגלות מחדש את העיר משנים 1950 ועד 2020 באמצעות הקירות שלה. אף על פי שהתצוגה אינה גדולה, המסלול צפוף ועשיר במסמכים, ודורש זמן כדי להפיק ממנו את המירב. חשבו לפחות שעה וחצי.
הערה קצרה לחובבי אמנות הרחוב: אנחנו אכן מדברים על אמנות עירונית, אך בעיקר על פרק היסטורי חשוב. אל תצפו כאן לתערוכת גרפיטי צבעונית או לפסיפסים ענקיים. כאן מתהווה יותר מאשר הכל – ההיסטוריה של אותה פרקטיקה, וזה מה שמעניק לה גילוי מרתק ששווה את הביקור.
למי שמחפש פצצות צבע וסטנסילים, ה-Expo des 150 et StreetArt Denfert נגיש לביקור חינם ברובע ה-14 עד ה-25 באוקטובר 2026, בהרשמה מראש. ולטיול בטבע, המדריך שלנו איפה לראות גרפיטי בפריז? ילווה אתכם על פני הקירות של העיר הבירה. עוד רעיונות מחכים לכם גם בבחירה שלנו של תצוגות Street Art בפריז ובאיל-דה-פרנס.
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
תאריכים ולוחות זמנים
שֶׁל 14 באוקטובר 2026 בְּ 14 בפברואר 2027
מקום
מוזיאון קרנבלט
23 Rue de Sévigné
75003 Paris 3
חישוב מסלול
נְגִישׁוּת
אתר רשמי
www.carnavalet.paris.fr
