רוז רויאל: המופע של רומן בוהרינגר בסטודיו שאנז אליזה

היא נכנסת לבר עם אקדח בתיקה ועבר כבד... על במת הסטודיו של השאנז אליזה, אן שארייה משאילה את קולה ונוכחותה לרוז רויאל, עיבוד חופשי לסיפורו הקצר של ניקולא מתייה, החל מה-12 בספטמבר 2025. ההצגה, בבימויה של רומן בוהרינגר, משמיעה את מילותיו העוצמתיות של הסופר, המגולמות במונולוג שזור בשתיקות, במחוות תלויות ובגילויים אינטימיים. התסריט התיאטרלי מבוסס על תפאורה מינימליסטית, עם קריינותושל אריק קרבקה, תפאורה של רוזן לה גלואהק ועיצוב חלל שנועד להדגיש את האינטימיות של הטקסט.

הפרשנותשל אן שארייה, לבדה על הבמה, היא תוצאה של שיתוף פעולה הדוק עם רומן בוהרינגר, המתארת את ההרפתקה הזו כמסע משותף, המלא בעדינות ובכנות. המוזיקה של בנואה דלקודר, הכוריאוגרפיה של גלאדיס גמבי והתאורה של טיבו ונסן משלימים את התמונה המינימליסטית במכוון, הממוקדת בדיבור נשי ישיר, לעתים בוטה, ולעתים קרובות מרגש.

Rose Royal : le spectacle de Romane Bohringer au Studio des Champs Elysées — ©François Fonty

אישה, בר, נשק

רוז בת חמישים. היא יפה, היא מכירה את החיים, ובעיקר, היא כבר לא מצפה לשום דבר. בתיק שלה יש אקדח. אמצעי הגנה, דרך לומר שהיא לא תתן יותר שיעשו לה מה שהם רוצים. בערב, היא שותה ב"רויאל", בר כמו כל בר אחר. ואז, ההלם. רעש חזק ברחוב. הדלת נפתחת. גבר נכנס. הוא פצוע, הוא לא מדבר, יש דם על חולצתו. יש לו ידיים יפות. קוראים לו לוק.

נקודת המוצא הזו, הכמעט קולנועית, פותחת סיפור שנע בין שגרה למתח, שבו המפגש משנה את מסלול חייה של אישה. באמצעות רוז, ההצגה מעלה זיכרונות של דור שלם: אלה שגדלו עם הבטחות לשחרור, אך נתקלו באכזריות המציאות. הטקסט מתמקד בפרטים, בתחושות, בהיסוסים, וחושף אט אט את קווי המתאר של אינטימיות בהתנגדות.

מילה לנשים חופשיות וצלולות

"רוז רויאל" פונה לאוהבי דיוקנאות פנימיים, סיפורים קצרים ועוצמתיים, שבהם כל מילה חשובה. ההצגה עשויה לפנות לקהל הרגיש לנושאים נשיים, לסוגיות של שחרור, בדידות, תשוקה והישרדות. צופים הסקרנים לגבי תיאטרון ספרותי, שבו הטקסט תופס מקום מרכזי, ימצאו בה צורה מאופקת ומרוכזת, כמעט מינימליסטית בבימויה.

עם זאת, הצגה זו אינה מיועדת לאלה המחפשים תיאטרון מרהיב, עשיר או עתיר דיאלוגים ודמויות. היעדר תפקידי משנה, הקצב האינטרוספקטיבי והחסכנות באמצעים הבימתיים עלולים לבלבל את חובבי הקומדיות או הסיפורים המקהלתיים. "רוז רויאל" היא כמו צלילה לתוך מונולוג מגולם, ישיר ובלתי מתנצל.

מסלול אמנותי עקבי

אן שארייה, שעיבדה את הטקסט יחד עם גאבור ראסוב, חוזרת כאן לתיאטרון אינטימי יותר, לאחר ששיחקה בטלוויזיה, בקולנוע ובבמה, מ "Maison Close" ל "Berlin Berlin", דרך "Le Canard à l'orange" ו- "En attendant Bojangles". כאן היא מגנה על פרויקט אישי, שהבשיל עם הזמן, המונע על ידי רצון עז לשחק. בעיניה, רוז היא יותר מדמות: היא משקפת דור שלם, מאבק פנימי, צלילות דעת שלעתים היא אלימה.

רומאן בוהרינגר, במאית ההצגה, ממשיכה את הקו האמנותי שלה. לאחר שחקרה את הכתיבה הקולנועית עם L’Amour Flou, היא חוזרת לתיאטרון כדי ללוות את הקול הנשי שהיא אומרת שהיא רוצה להעביר ב" כנות, פשטות ואנושיות". הבחירה בסיפור הקצר של ניקולא מתייה, זוכה פרס גונקור 2018 על Leurs enfants après eux, מעוגנת בתיאטרון המציאות, שבו סיפורים אישיים משקפים את הפגמים הקולקטיביים.

אישה, סיפור, רגע תלוי

רוז רויאל מציעה הצצה לחייה של אישה העומדת בפני שינוי, בין זעם אילם לרצון לקשר. במערכה הפסיכולוגית הסגורה הזו, הכל נראה מאופק אך מוכן להתפרץ. הטקסט של ניקולא מתיו, שעובד לבמה בנאמנות ובחופשיות, הופך לחומר הגלם של תיאטרון המילים, הרגשות והאינטימיות. בהובלת שחקנית מסורה ובמאית קשובה, ההצגה מציגה רגע תלוי, בין צלילות לשירה.

דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'