ההיקשרות הוא דרמה צרפתית בבימויה של קרין טורדז’יו, שכתבה יחד עם רפאל מוספיר, בהשראת הרומן האינטימיות מאת אליס פרני. עם כוכבת ראשית את ורליה ברוני טדשיני, פיו מארמאי ווימאלה פונס, הסרט הוקרן בבתי הקולנוע ב-19 בפברואר 2025. הוצג ב<а href="https://www.labiennale.org/" target="_blank">ונציה 2024 (קטגוריה אוריזונטי), וזכה ב>טקס פרסי קזאר ה-51 בשנת 2026 בשלושה פרסים עיקריים: הסרט הטוב ביותר, התאמה הטובה ביותר ושחקנית המשנה הטובה ביותר לוימאלה פונס.
סנדרה, בת חמישים עצמאית ובלתי מעורערת, מנהלת חיי שגרה בין חנות הספרים שלה לדירה שלה. כשהשכן שלה בקומה הופך פתאום ליחיד עם ילד קטן ותינוק, היא מוצאת את עצמה חייבת להיכנס לעולמם, למרות רצונה. מה שהתחיל כשירות זמני הופך בהדרגה לנוכחות קבועה ולקשר עמוק יותר.
עם חלוף הימים, הקשר הראשוני נוצר בנקודות שבהן היומיום נפגש: מבט משותף, שתיקה שמביעה הבנה, דאגה שמלאה באהבה. סנדרה, שהצהירה שהיא חפצה בחיים חופשיים מאחריות, מייסדת קשר בלתי צפוי עם משפחה שנאלצת לבנות את עצמה מחדש. הסרט עוקב אחר הדרך שבה הקשרים נבנים מחוץ למסגרות הקלאסיות, בין אבל, בדידות והצורך להיות שם בשביל האחר.
<הקשר והחיבור
עם הקשר, קרין טארדו מאמנת חופשי את רומן של אליס פרני שפורסם בשנת 2020. הבמאית בחרה למקד את הסיפור על הדמות של סנדרה כדי להפוך אותה ללב הסרט, תוך כדי שימוש בגישה אינטימית וממוקדת. הצילום התקיים בצוות דליל ובמצלמה ניידת שזו הייתה המחשבה לחדור קרוב ככל האפשר אל השחקנים והילדים. המפיקה הצילום אלין קירשפינק בחרה לתאר את התמונה בגוונים טבעיים, המשלבים חום של הפנים באולפן עם תאורה קרירה יותר בחוץ. הסרט קיבל ב-2026 שלושה פרסים של סזאר (הסרט הטוב ביותר, היסטוריית התאמה הטובה ביותר עבור קרין טארדו, רפאל מוסאפיר ואגניס פוברה, ושחקנית המשנה הטובה ביותר עבור וימלה פונס) ונסקר ברצועה של חמש מועמדויות נוספות, ביניהן לשחקנית הטובה ביותר ולשחקן הטוב ביותר.
בהמשך להצעירים והאהובים והסר לי את הספק, הבמאית ממשיכה לחקור את המורכבויות ביחסים האנושיים ואת האיזונים הרגישים. הסרט משתייך למסורת של קולנוע דרמטי צרפתי שמתמקד באינטימי, שבו הבימוי מדגיש את הפנים, השקטים והדיאלוגים. העיצוב הקולי, המשלב בעיקר מוזיקה קלאסית ויצירות בהשראה מזרח-אירופית מאת אריק סלביאק, מלווה את הדינמיקה הזאת מבלי להדגיש יתר על המידה את הרגש.
הדעה שלנו על ההיקשרות :
יש סרטים שמכתיבים חזק, אחרים שמדברים בלחש באוזן. ההיקשרות של קרין טרדי שייך למשפחה השנייה: דרמה אינטימית וממוקדת, שבה הרגש מתפתח בשקט – בשתיקה, במעשים ובמילים שנשמרות. מבוסס על הרומן החופש של אליס פרני, הסרט מתמקד בדרכים שבהן חיים מפורקים ומיוחדים נפגשים, מתנגשים לעיתים, ומסוגלים לבנות מרחב משותף, בלי הוראות הפעלה ובלי הבטחות לריפוי מיידי.
בהובלת ולריה ברוני טדסקי, פיו מרמאיי וויימלה פונג, ההיקשרות משרטטת תיעוד עדין של אובדן, בדידות והגדרת מחדש של הקשרים. הסיפור לא מנסה לתפוס באגרסיביות את הרגש, אלא מאפשר לו לעלות באיטיות והדרגתיות, עם היכולת המיוחדת ללחוש על משקל משמעות של היעדרות והאפשרות לאיזון חדש. הבימוי הממוקד, שמבצע שימוש מדויק בשחקנים, מגדיר דמויות עמוקות ומשקפות סתירות וצניעות.
קרין טרדי מציירת דימוי ארגונומי של הסצנה, קרוב מאוד לפרצופים, ומשחקת עם זוויות צילום קרובות – שבהן אפשר לקרוא את ההיסוס והתהפוכות – ועם זוויות רחבות יותר שמחזירות את הדמויות לסביבתן היומיומית, שלעיתים גדולה עליהן מדי. הצבעים בתמונות חמים ועדינים, עם פנים שמבנות מחדש את הקרבה דרך מגע איטי, בעוד שהחוץ קריר יותר ומדגיש את הבידוד הראשוני. השפה החזותית, עדינה וקוהרנטית, מלווה יותר את התפתחות הקשר מאשר את תיאורו.
הסרט מונחה בעיקר על ידי סיפור על סימונה. שכנה מזה זמן רב, ספרנית עצמאית בהחלט, שמבולבלת לכאורה כאשר מצב חירום מחייב אותה להתעמת עם משפחה הקרובה לקרוס. ברוני טדסקי יוצרת דמות שמורכבת מוויסות, שמביעה רגשות עזים אך לא תמיד מרשה לעצמה. הכול מתבטא במבט, ביציבה, ובמשפט שנקטע. מולה, אלכס (פיו מרמאיי), אב צעיר שחווה שברון, מתקדם בחיוך קל שלא מסתיר את העייפות והכאב. הסרט מצליח לתפוס ברגישות רגע מורכב שבו עומדים על הרגליים "בעבור הילדים", בעוד שעדיין לא ברור איך להמשיך.
במרכז, הקשר בין סימונה ואוליביה (סזר בוטי) מציע אמת יקרה: שיחות שנראות לעיתים מביכות, לעיתים מצחיקות, תמיד מחושבות באמת. הדיאלוגים, עם חוש אירוניה עדין, נמנעים מפארו ומרגשות מיותרות. למשל, ציטוט שממחיש כיצד הסרט נוגע בכוח, אחריות והערצה ילדותית:
"להיות הורים זה יותר מדי בשבילי!
- האם אמא שלך חזקה?
- היא מסוגלת לנהל את חייך, ולא רק את שלה.
אני חושבת שסיזיל מאוד חזקה."מה שמרתיע הוא ההימנעות מפתרונות פשוטים. הסרט לא מציע "פתרון" לאובדן ולאבדן: הוא מתבונן, בטעם, איך כל אחד בונה מחדש, נופל וקם שוב. הצליל משמעותי מאוד באמירת האמת הזו: פסקול צנוע, נגיעות של מוזיקה קלאסית, ובעיקר שתיקות שמביעות הכול – נשימות, עמודה שנפלה, ילד שמתוחנן לחכות. כל אלה יוצרים אינטימיות שלעיתים נדמה כי היא מנותקת, אך בעצם מחוברת מאוד.
מעבר למלודרמה, ההיקשרות מעלה שאלה פשוטה ומרכזית: מה עושה משפחה? דם, הרגל, נוכחות, בחירה להיות כאן – גם אם באופן חלקי. טרדי לא מחליטה חד-משמעית, וזוהי אחת מחוזקות הסרט: אף דמות לא מועלית לדרגה של אידיאל, וכל אחד מתקדם עם חוסר המושלמות שלו. משפט של סימונה לאקס מסכם את הערכת החיים הזאת יותר מ"להציל" או "להושיע": "אני רק זו שהייתה שם! המשימה שלך היא להיות מאושר, כדי לתת ללוסיל דוגמה לחיקוי. אחרת, היא תתקלקל."
ההיקשרות הוא סרט של עדינות וצניעות, שלא מנסה למכור מצוקה או רגש מופרז. הוא מעדיף ניואנסים על פני רושם מיידי, ומאפשר לצופה להיכנס לעולמם של הדמויות באיטיות. סרט שאינו מחפש זעזוע, אלא עוגן של קשרים שקטים, שבסופו של דבר, הם ששווים כל כך הרבה.
הה[(מחויבות)
סרט | 2025
בקרוב בבתי הקולנוע: 19 בפברואר 2025
דרמה | אורך: 1:45 שעות
בבימויה של קרין טרדיו | עם ואלריה ברוני טדסקי, פיו מרמאיי, וימאלה פונס
שם מקורי: L’Attachement
מדינה: צרפת
<הקשר והחיבור
זוכה בפרס האקדמיה של צרז', הדרמה הזאת מאשרת את מעמדה של קרין טרדי בעולם הקולנוע הצרפתי המודרני, בשילוב בין עיבוד ספרותי לסיפור אישי שמתמקד בדינמיקות משפחתיות. עם צוות שחקנים מוערך ובימוי מדויק, היא מתפרסמת כיצירה משמעותית לשנת 2025.
כדי להמשיך את חוויית הקולנוע, חפשו את הקרנות הקולנועיות של חודש פברואר, את הסרטים שכדאי לצפות בהם כרגע, ואת ה רשימת הדרמות הטובות של השנה.
