אי אפשר לדמיין את ה-13 ביולי בלי מסורת זו, המסיבת הכבאים. ואולם, המוסד הפופולרי הזה אולי נולד במקרה, בתחנת הכבאים של מונמארטר. ההיסטוריה מחזירה אותנו לשנת 1937. באותו ערב, לאחר מצעד הצבא של ה-14 ביולי בפריז, קבוצת סקרנים עקבה בשמחה אחר חזרתם של הכבאים לתחנת הכבאים ברחוב קרפ, בצל הגבעה.
הם פונים ללוחמי האש לבקר במקום והאחרונים, ביוזמת הסרג'נט קורנא, מסכימים ופותחים את דלתותיהם לרווחה כדי להאריך את החגיגה. מהר מאוד האווירה מתחממת: כמה צעדי ריקוד, תזמורת חובבים שנוצרת כאן מעצמה, וכוסית לשתייה משותפת... כך נולד הריקוד הראשון של הכבאים.
הצלחה מיידית: בשנה שלאחר מכן התושבים מגיעים בהמוניהם והאירוע הופך לְמפגש שנתי. ממרסטר מובעת המסורת במהרה למחנות הצבא של הבירה, ואחר כך לכל צרפת. כיום קשה לדמיין את ה-14 ביולי בלי הריקודים השמחים האלה, שבהם מגיעים יותר כדי לרקוד מאשר כדי להרים כוסית לחיים עם מי ששומרים על העיר. סיפור יפה של אווירה נעימה שמסתתר מאחורי המשאיות האדומות של הרובע ה-18!
ואם מסיבת לוחמי האש, עם מופעי גמישות ואימוני כיבוי שריפות, ודוכן השתייה והמחול בסגנון מוסֶט, שמרה על יופיה הפופולרי, כנראה שזה משום שהיא נושאת בתוכה את הרוח המונמרטרית: תמהיל של אימפרוביזציה, חגיגה ואחווה, שאפילו האיסור במהלך מלחמת העולם השנייה לא הצליח לעצור.
בנוסף, החזית של התחנה שווה צפייה! בהשראה רנסאנס, היא נושאת ניחוח של שאמבור עם המעקות הבליסטרים המשופעים שלה, שמסמנים את מיקום המדרגות. בשנת 1898, האדריכל פול הֶנוּ מקים את הבניין, כולו מבנים לבנים ואבן, אדריכלות שהייתה פופולרית בימי הנרי הרביעי ולואי ה XIIIII. במרכזו ארבעה ארקדות, דלתות כניסה מאסיביות, שמאפשרות מעבר לכלי הצלה, שמעליהן שעון וחלונות-גג גבוהים.
