לפני שהקו הראשון של רכבת התחתית יצא לדרך מפתח וינסנס ל פתח מייל ב-19 ביולי 1900, פריז כבר הייתה בהיסטוריה עם המצאת התחבורה ציבורית בקנה מידה גדול. ברחובות הבירה שולטים היה האומnibus היפומוביל, שנוסד ב-1828, ומוביל את ההמונים בצליל נודף מגלגלי הסוסים שלו, ומסמן את תחילת הרשת שחזה מבעוד מועד את המערך המפורסם של ה-ר.א.ט.פ של היום. היסטוריה פחות מוכרת, אך מרתקת, שנמשכת לחקור גם כיום בכמה פינות פחות מוכרות של פריז.
ההיסטוריה מתחילה בנאנס, ולא בפריז. זהו יזם מנאנס, סטניסלאס בודרי, שהושיק ב-1826 את המוניות הראשונות עם מסלולים קבועים. על פי האגדה, הרעיון נולד אצלו כי לקוחותיו עצרו באופן ספונטני מול חנותו של חייט בשם Omnes, שהכרזה שלה הציגה בגאווה את הכתוב "Omnes omnibus" — שפירושו בלטינית "כל אחד עבור כולם". מילה omnibus נולדה. שנתיים לאחר מכן, ב-30 בינואר 1828, בודרי משיג היתר מהמשטרת של פריז להפעיל את קו התחבורה הראשון של העיר, המחבר בין רחוב Lancry למגדל המגדל ולהבסטיליה. המחיר? 25 סנטים לנסיעה. וההצלחה מיידית: בין אפריל לאוקטובר 1828, יותר משני מיליון וחצי נוסעים עלו על המוניות הללו, כפי שמפנה ההסלקציה של ספריית הלאומית של צרפת בנושא תחבורת פריז.
בעוד ההתלהבות גוברת, התחרות רק מתעצמת. כבר ב-1829, עשרות חברות מתחרות על הרכב ברחובות פאריס בשמות פיוטיים: החזו{"\u200b"}בים, הגזלות, האהובות, נשים-מתכנסות… פאריס אז דומה לתריסריית כרכרות סוסים, והברון הוסמן, מושל סן, מחליט להסדיר את המצב. ב-1855, הוא מחייב מיזוג של כל החברות האלו לישות אחת: החברה הכללית לאומניבוסים (CGO), שמקבלת את הזכות הבלעדית להובלת נוסעים על פני השטח בפאריס. ב-1860, כבר אז יש לה 503 אומניבוסים וצהרת סוסים של 6,700 סוסים המחולקים למחסנים עצומי ממדים ברחבי העיר.
מה שקשה לדמיין היום הוא ההיקף התעשייתי שמילאה הפרדות העירונית הזו. ה-CGO ניהלה את סוסיה כאילו היו חלק מצבא: כל חיה סומנה במספר עם הגעתה, הוכנסה בפיקוח וטרינרי, והיתה תחת תפריט תזונה מדויק — תערובת של שיבולים, תירס ו-Féveroles שהוכנה באופן מכני במוסדות. העשבים הועלו ברכבת מבורגוניה. מאז 1878, בכל ואן הותקן מכשיר דינאמומטרי שמדד אפילו את העבודה שהשקיעו החיות, כדי שלא יתעייפו יותר משלוש עד ארבע שעות של משיכת עומס ביום. הרכבים הגדולים עם הפסים העליונים, שבנו במפעלי ה-CGO, יכלו להכיל עד 40 נוסעים — יושבים למטה, ועם הפנים החוצה על הפלטפורמה העליונה. כל המנגנון הזה מפורט ב-ארכיוני גאליקה המוסיפים סריקה דיגיטלית, ספריית המאה של BnF.
ב-11 בינואר 1913, מצעד בלתי שגרתי יוצא לדרך בכיכר סנט סולפיס, אל מול עשרות עדים נרגשים. זה לא הלוויית אבל רגילה: פריזאים חוגגים, בקול רועש ושמח, את המסע האחרון של האוטובוס הפרטרונקלי האחרון של העיר, שתועד ב תצלום מארכיון רול השמור בספרייה הלאומית. הגעת האוטובוס הממונע, מהיר וזול יותר, סימנה באופן חד-משמעי את סופה של תקופה זו. גם החברה המארגנת, CGO, נעלמה בשנת 1921, כשהיא הוטמעה בחברת אוטובוסי התנועה הרשמית של אזור פריז, אשר מהווה את שושלתה של ה ר.א.ט.פ. תוך פחות ממאה שנה, פריז יצרה, פיתחה וקברה מערכות תחבורה שלמה.
אם רכב לא נעלם לחלוטין, נשארו עדיין עדים בודדים להיסטוריה שלו. המוזיאון לתעבורת עירונית שומר בין היתר על האומניבור היפומוביל מס' 2177 של CGO, שמוזן מ-1889 ושפעל עד 1912. ה ספריות המיוחדות של פריז מחזיקות ארכיונים ותכנונים של קווי האוטובוסים הראשונים שהיו. וגם לאלה המתעניינים בתמונות מארכיונים, גליקה, הספרייה הדיגיטלית של האוניברסיטה הלאומית של צרפת, עמוסה בתמונות עיתונות ושטמפסים שמציגים את הענקים ההיפומובילים ברחובות הוגמן של תקופתם.
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
