מתחת לחזיתות המרשימות ואווירת הלימודים השקדנית, אוניברסיטת פריז-דופין מסתירה היסטוריה בלתי צפויה במילים פשוטות: לפני כן, היא שימשה כהמפקדה הראשית של המטה הכללי של נאט"ו במערב אירופה. המקום הסמלי הזה, שנמצא בשער דופין ברובע ה-16, עמד עד לא מזמן בבתים של דיפלומטים, קצינים בכירים ונציגים בינלאומיים — הרבה לפני שהסטודנטים הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי המקום היום.
המבנה, שכונה באותה תקופה «ארמון נאט"ו», תכנון על ידי האדריכל ז’אק קרלו — שכבר נודע בזכות ארמון שאייט — נבנה בין השנים 1955 ל-1957. הארכיטקטורה הגיאומטרית והמאורמת שלו שיקפה את הרצון להעניק לארגון יציבות ובניין ניכר וחשוב בפריז, בירת הפוליטיקה והדיפלומטיה של התקופה שלאחר המלחמה.
מ־1959 עד 1966, המקום היה המרכז העיקרי לפעילות של נאט"ו, עד שהנשיא שארל דה גול החליט לפרוש את צרפת מהפיקוד המשותף של הברית. המשרדים הועברו לאחר מכן לבריסל. המבנה, שנותר ריק מיועציו הדיפלומטים, היה רגע לפני פתיחה בדף חדש ומשמעותי בהיסטוריה שלו.
בתום שנות השישים, במהלך שינויים אקדמיים בעקבות מאי 68, החליטה המדינה להקים במקום מרכז אקדמי. המרכז האוניברסיטאי דופין נפתח רשמית בדצמבר 1968. בהמשך הוסב לאוניברסיטת פריס שמונה־עשרה דופין, ולפני זמן מה הצטרף לאוניברסיטת פריס למדעים ומדעי הרוח (PSL).
היום, המוסד המכובד הזה מארח אלפי סטודנטים מלימודים בכל התחומים—from כלכלה ועד למידע, תוך שהוא שומר על מעלה סודות מכובדים מהעבר המפואר שלו. חלק מחדרי הישיבות של נאט"ו הוסבו לאולמות הרצאות, והאלמנטים הארכיטקטוניים המקוריים נותרו נראים חלק בלתי נפרד ממבנה הבניין.
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
