בעיר פרנקונוויל, שבואל ד’ואז, מפתיעה הכנסיית נוטר דאם דה נואה בצורתה המודרנית והחדה. בנויה בשנות ה-60, היא משקפת את התחדשות הבנייה הדתית בעקבות הוועידה הונאטיקנית השנייה והתפתחות המטרופולין של פריז. כנסייה שאין דומה לה באיל-דה-פרנס. חידוש? בהחלט. אך בעיקר עדות לתקופתה. כי אם הכנסייה הזו מואל-ד-ואז לא דומה לבנייני דת מסורתיים — זה לא סתם מקרי. הארכיטקטורה שלה מספרת בעצמה על שני מהפכים: עירוני ורוחני.
בשנות ה-1960, פרנקונוויל עברה שינוי משמעותי במראה שלה. כמו רבים מיישובי האזור פריז, היא חוותה עלייה חדה באוכלוסייה. שכונות חדשות קמו באזורים שהיו בעיקר חקלאיים, והבניינים החדשים החליפו בהדרגה את הנופים הכפריים. היה צורך לבנות במהירות, לדאוג למגורים ולהצטיידות, וגם לייסד מקומות תפילה חדשים שיתאימו לקהילה המתפתחת. בהקשר זה, נולדה כנסיית מרים של הנשים (Notre-Dame-des-Noues), כחלק מהמהלך המואץ של מודרניזציה בואל ד'ואז.
במקום לשחזר מודל ישן, הארכיטקטים בוחרים להציג מבנה מודרני לגמרי, ההולך יד ביד עם הסביבה העירונית. באותה תקופה, הכנסייה הקתולית עוברת שינוי יסודי. הקונקלב הוותיקן השני (1962-1965) משנה את אופן קיום הטקסים הדתיים.
המזבח כבר אינו נושק אל הקיר: הוא מתקרב לקהל המאמינים. ההשתתפות של הקהילה הופכת למרכזית. המרחב צריך להיות פתוח יותר, קריא יותר, יותר קהילותי. בNotre-Dame-des-Noues, סגנון הכנסייה משקף את הזרם המודרניסטי של שלושים הנשגבות. הבטון משמש באופן נרחב, הקווים חדים, לעיתים כמעט גאומטריים. מועדפים הפשטות, האור הטבעי, היעילות בנפחים.
ה בנייה הזאת עלולה להפתיע, כיוון שאינה תואמת את התמונה שרבים מקשרים בדרך כלל לכנסיות. אך למעשה, היא משקפת באופן מלא את תקופתה. בשנות ה-60 וה-70, הרבה כנסיות בפריז והסביבה אימצו צורות משולשות, פוליגונליות או פשוטות מאוד. בפרנקונוויל, המבנה לעיתים מזכיר אוהל גדול או במה מודרנית, שנמצא בלב השכונה. תמונה שמהדהדת למעשה את המקורות המקראיים של ה“מקדש”, אותו אוהל קדוש נייד שהופיע בתחילת הימים.
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
