הבוטו-לובאר הוא בית אמנים מיתולוגי השוכן על גבעת מונמארטר, מרכז יצירה ומפגשים אמנותיים, אשר בתקופתו השפיע עמוקות על תולדותהאמנות של המאה ה-20.
החל משנת 1904, ציירים, משוררים ופסלים צרפתים ובינלאומיים התרועעו זה עם זה בסדנאות צנועות אך מלאות השראה, ויצרו תנועות כמו פוביזם וקוביזם.
במקור, המקום לא נשא את השם המרמז הזה, עד שסוף המאה ה-19, מפעל פסנתרים נטוש הממוקם על מורדות מונמארטר הוסב לעיר אמנים. מבנה העץ והלבנים הזה, שנבנה על קרקע משופעת, מתאפיין בתצורה מיוחדת: החזית הקדמית, הפונה לכיכר, משמשת כקומת קרקע, בעוד החלק האחורי של המבנה כולל מספר קומות הודות לשיפוע הקרקע.
בתחילה נקרא המקום Maison du Trappeur, אך זכה לכינוי'Bateau-Lavoir', ככל הנראה מהמשורר מקס ג'ייקוב. המונח"bateau"(סירה) מזכיר את המסדרונות הצרים ואת הצורה הארוכה הדומה לסירות הכובסות על נהר הסן, ואילו "lavoir"(מכבסה) מתייחס לחיים הספארטיים המתנהלים במקום ולעובדה שבאותה תקופה היה רק מקור מים אחד ל-25 הדיירים.
הסטודיוים במקום הם בסיסיים: קרים בחורף, מחניקים בקיץ, לעתים קרובות ללא גז או חשמל, קירות העץ מאפשרים מעבר של רעש, והלחות גורמת לעובש. האמנים חיים שם בצניעות, אך עוזרים זה לזה, חולקים את המרחב, את החומרים ולעתים את מעט הנוחות האפשרית.
בשנים שלאחר המעבר למאה ה-20, הבאטו-לובאר אירח אמנים מצרפת, אך גם מאיטליה ומספרד, שנמשכו אלההמולה של מונמארטר. הצייר מקסים מופה היה אחד הראשונים שהתיישב שם ב-1892. זמן קצר לאחר מכן הגיעו ציירים כמו ארדנגו סופיצ'י, פאקו דוריו, מודליאני, קיס ואן דונגן וחואן גריס. ב-1904 עבר פבלו פיקאסו לגור במקום ונשאר בו עד 1909, אם כי שמר על הסטודיו שלו עד 1912. שם התפתחה תקופתו הוורודה וניסיונותיו, ובעיקר נולדו כמה מיצירותיו המכוננות של הקוביזם, כמו "עלמות אביניון".
גםגיום אפולינר, מקס ג'ייקוב וז'ורז' בראק מבקרים בקביעות בסדנאות אלה, והדיונים, הקריאות והארוחות המאולתרות תורמים לאווירה שאין דומה לה. אנקדוטה מפורסמת: ב-1908 נערך במקום משתה לכבודו של רוסו המכסן. הקירות היו מכוסים בבדים, האווירה הייתה עליזה, האמנים קישטו את הסטודיו, פיקאסו העניק לו דיוקן והמסיבה נמשכה עד השעות הקטנות של הבוקר.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מונמארטר איבדה מהשפעתה האמנותית לטובת רובעים אחרים כמו מונפרנס. למרות תהילתו, הבאטו-לובאר איבד רבים מתושביו, וסטודיויו נותרו לעתים נטושים או לא מאוכלסים.
ב-1969 הוכרז הבניין כאתר היסטורי, זמן קצר לפני שריפה במאי 1970 שהרסה את המבנה המקורי מעץ, והותירה רק את החזית על כנה. ב-1978,האדריכל קלוד שרפנטייה שיקם את הבניין כמעט זהה למקור, הפעם מבטון, תוך שמירה על הפריסה המקורית של25 הסדנאות המזוגגות המשקיפות על גן בורק מאחור.
כיום, הסדנאות מאוכלסות על ידי אמנים עכשוויים, ציירים וצלמים. למעשה, הבאטו-לובאר שמר על המוניטין שלו, לא כמקום מגורים קבוע של אמנים כמו בתקופה ההיא, אלא כסמל חזק של פריז האמנותית, הממשיכה להתקיים גם בימינו. ואף על פי שאי אפשר להיכנס באופן חופשי לסטודיו, המקום נותר תחנה חשובה בכל טיול במונמארטרועדות גלויהלאמנות המודרנית.
