פריז שופעת אנקדוטות ביזאריות, והפעם אחת במיוחד דורשת את תשומת הלב. סיפורו של גבר שחי ברחוב שנושא את שמו, ולא סתם: ויקטור הוגו, אחד הסופרים המפורסמים והאהובים של המאה ה-19. הייחודיות הזאת, שהינה נדירה בהיסטוריה של הטריטוריה הפריזאית, משקפת את ההערצה הגדולה שהעיר כבר אז האפילה על מחבר נוטרדאם דה פריז והאזיקים.
בשנת 1881, כשויקטור הוגו חוגג את יום הולדתו ה-80, עיריית פריז מחליטה להקדיש לו הוקרה מיוחדת ויוצאת מן השגרה על ידי שינוי שם הרחוב איילו, שנמצא ב־ arrondissement ה-16 ובהמשך נקרא אבניו ויקטור הוגו . השינוי הזה חל בזמן שהסופר עדיין משכן שם, בדירה פרטית שנמצאת היום במספר 124.
תואר כה נדיר מתקיים בתוך הקשר של הערצה ציבורית יוצאת מן הכלל. עם יום הולדתו, נטען כי מעל ל-600,000 איש התייצבו ברחובות מחוץ לביתו. התהלוכה, שהשתקפה באהבת הקהל, חיזקה את מעמדו של ויקטור הוגו כאיקון לאורך חייו.
התמונה הזו, כמעט מופלאה, משקפת את מעמדו יוצא הדופן של הוגו בדמיונם של הצרפתים. הוא לא היה סתם סופר גדול — הוא הפך לסמל לאומי שמזוהה עם ההיסטוריה והתרבות של המדינה.
אירוע דומה אך יותר שולי התרחש במהלך הקומונה של פריז, ב-1871, כאשר שדרות אוסמן שונו זמנית לשדרות ויקטור-הוגו. הוגו, שהתגורר אז exile, התייחס לכך במעט אירוניה ואמר: « ראיתי לראשונה את שדרותיי ».
היום, שדרת ויקטור הוגו נחשבת לאחד הצירי המרכזיים ברובע ה-16, המחברת בין כיכר צ’ארלס דה גול לכיכר ויקטור הוגו. השכונה, שהיא בעיקר אזור מגורים ומבוסס, שומרת בלב הזיכרון את זיכרון הסופר, למרות שביתו ההיסטורי כבר אינו פתוח לציבור.
סוג זה של הוקרה בזמן חיים היה נדיר ומיוחד. מעטים הם הדמויות שזכו להערכת קהל כה גבוהה בזמן חייהן, מה שמוכיח כי ויקטור הוגו, הרבה לפני שנכנס לפנתיאון, הלב של פריז כבר היה שייך ליצירתו ולהשפעתו המעמיקה על העיר.
דף זה עשוי להכיל רכיבים שנתמכים על ידי בינה מלאכותית, מידע נוסף כאן.'
